יש רגעים וימים בהם שום דבר אינו בטוח. החוויה היא של אי ודאות, בלבול או חרדה.
איך ניתן להשיג בהירות והבנה של מה קורה, מה צריך וכדאי לעשות עכשיו, גם כשהכל סביב סוער ונטול כיוון?
אתן כאן תרגול שאני עובדת איתו בקליניקה, ברגעים בהם אני רואה שהאשה שמולי מאבדת עשתונות, שוקעת ליאוש, הראש פועל בטורבו ופשוט בלתי אפשרי לזכור בכלל מה המטרה של הכל ולמה להמשיך ולהתאמץ. התרגול הזה עוזר לשמוע בקלות את האינטואיציה שלך ולהזכר, בפשטות, מה נכון לך עכשיו ברגע זה.
חרדה, פחדים ובלבול מתרחשים במחשבות שלנו, בראש. כשאנחנו נשאבות על עבר העתיד הלא ידוע, מתחיל פחד להפעיל את החשיבה, כי אין דרך לחזות את העתיד. הספקולציות ועשרות ההתרחשויות הדמיוניות מפעילות את הרגש ומכאן קל להגיע במהרה למצבים של חרדה ומתח אדרים.
הפוסט הזה נכתב בימים של מגיפת הקורונה, בה מרבית אוכלוסיית העולם איבדה את שגרת חייה, ומיום ליום המתח והחרדה משפיעים יותר ויותר. גם מי שמורגלת להשיג שליטה ורגיעה בחייה, מתקשה לזכור ולהשאר אסופה בתקופה שלא חווינו כמותה עד כה. אז הדבר הראשון הוא – בבקשה היי רכה עם עצמך, זו בהחלט לא אשמתך, הקושי שלך מובן וברור, וההשפעה מבחוץ מכבידה על האופטימיות.

איך אפשר להפסיק לחשוב?

מחשבות הן חלק מהקיום שלנו, בעזרתן אנחנו יוצרות את חיינו ולא צריך להפסיק אותן. אפשר לזהות מתי פחדים ובלבול נובעים מחשיבה מואצת, ולשים מרווחים בין מחשבה למחשבה, בין עומס של דאגות ומסקנות שאינן תמיד הגיוניות, כשיש לחץ רב על המערכת שלך.
הדרך להניח קצת לראש, היא דרך תחושות הגוף. שם למעשה נמצאת האינטואיציה שלך ושלטי ההכוונה לדרך הנכונה לך.

הדרך להגיע אל תחושות הגוף היא נשימה. אותה פעולה פשוטה ויומיומית שכולנו מבצעים מרגע שנותק חבל הטבור. רוב הזמן אנחנו נושמים באופן שטחי. התרגול הבא מבקש לשים לב לנשימה ולקחת אותה עמוק לתוך הגוף. קשה מאד לחשוב מחשבות-אוטוסטרדה כשמתרכזים בנשימה.
הדבר השני שהתרגול מתמקד בו הוא להתקרקע. למצוא אדמה גם אם אנחנו בתוך הבית, גם בקומה שביעית. קרקע, ותודה על כח הכבידה, תמיד תהיה מה שיפגוש אותך, לא משנה מאיזה גובה תהיה הנפילה.
כשנצליח למצוא קרקע בכל סיטואציה, ולזכור את מנגנון הנשימה שלנו, נוכל למצוא שקט ולהזכר. במה להזכר? במה שצריך. ב-למה את כאן? על מה המאמצים? מה הכיוון שלך? מה האש שמבעירה את חלומותיך? ובעצם בכל מה שתבקשי לזכור, וטירלול הפחדים משכיח בקלות.

הדבר הראשון שעולה

הכלי המרכזי של הקשבה לאינטואיציה הוא – ללכת עם הדבר הראשון שעולה.
כשאין עבודה או כיוון או מוצא או שקל או אוויר, הדבר הראשון שעולה הוא הדבר שנכון לך ספציפית לפעול ברגע הזה.
מה זה אומר? בתוכך יש קול שמכווין אותך ומזכיר לך מה, לאן, למה ואיך. קל מאד להתעלם ממנו, כי הוא מנומס. שקט ועדין. הוא הופך להיות מנומס פחות, כשלא מקשיבים לו שוב ושוב. ואז מלחישה קלה, או רעיון שמגיע בחלום, הוא הופך לכאב פיזי, משבר, מחלה. הוא מתחיל לצעוק.
אבל הוא שם וקל מאד לשמוע אותו, כשמשיגים רגע של שקט. רובנו מורגלים בלהעיף את הדבר הראשון שעולה, ומקשיבים למחשבה השניה, השלישית או העשירית שמגיעים. כשאין ריכוז ושקט, קל יותר לשמוע את הסימנים וההנחיות שמגיעים מבחוץ (התקשורת, הרגלים, דעות של אחרים) מאשר את קולך האמיתי, הפנימי.

איך למצוא את הדרך בכל רגע

את התרגיל הזה ניתן לעשות בכל זמן ומקום, והוא יכול להמשך שניות ספורות בכל פעם.
היום אבקש שתפני לעצמך 15 דקות, זמן לעצמך ומקום שקט, עד כמה שניתן למצוא. קחי מחברת ועט והניחי אותם לידך לפני שאת מתחילה. לאחר שתלמדי את העקרון, תוכלי ליישם אותו בקלות.

קרקוע: הניחי את כפות הרגליים על הקרקע. עדיף להסיר נעליים. ורק שימי לב לכפות הרגליים שלך. על מה הן מונחות – רצפה, דשא, אדמה, פרקט. הרגישי את כפות הרגליים ושימי לב לתחושות שלהן. האם קר, חם, רטוב, יבש, האם את נוגעת בבד של גרביים או חשה אוויר על כפות הרגליים.
רק שימי לב לכפות הרגליים שלך. לאחר כמה רגעים של תשומת לב לתחושת הגוף במקום הכי נמוך בגוף שלך (כפות הרגליים), עשויות לצוץ בהן תחושות פיזיות חדשות, כמו עקצוץ, דגדוג, חום, זרמים.
כעת שימי לב לישבן, ועל איך הוא מונח, על מה הוא מונח, ומה את מרגישה במגע בין הגוף שלך בנקודות החיבור בינך לבין הקרקע (הכסא, המיטה, הספה, השטיח. מה שגורם לגוף שלך להיעצר על ידי כח המשיכה).

נשימה: תוך שאת מרגישה את כל מה שאת מרגישה בכפות הרגליים, קחי נשימה עמוקה-עמוקה, מוגזמת כזו. תני לבטן להתנפח, לצלעות לזוז לצדדים ולגרון לחוש את מלוא האוויר. יתכן שיעלה פיהוק גדול. ונשפי הכל החוצה, עד שהבטן מתכווצת ממש. נשמי עוד כמה נשימות כאלה, כמה שנעים ונח לך.

נשימה מקרקעת: עכשיו דמייני שיש לך פתח קטן במרכז כף הרגל, בשתי כפות הרגליים. ואת הנשימה הבאה דמייני שאת שואפת כמו עם קש, ישירות מתוך האדמה דרך כפות הרגליים. נשימה ארוכה, עמוקה ומוגזמת. ונשיפה חזרה דרך כפות הרגליים.
שימי לב לתחושות הגוף שלך.
יתכן שתחושי עקצוצים ותחושות מעניינות בכל מיני מקומות בגוף. זה טוב.
שימי לב לרגשות שעולים בך. יתכן שיעלה פחד, בכי, שמחה, ריגוש. כולם מעולים. אם עולה בכי, הניחי לו לצאת. אם עולה צחוק, שחררי אותו וצחקי כמה שבא לך. וכך כל רגש שמתעורר, תני לו ביטוי.

המשיכי לשבת, לנשום איך שנח לך ורק לשים לב למה שעולה. הפתח לאינטואיציה, להקשבה העמוקה שלך לעצמך, נמצא כאן, בכל מה שעולה אצלך כשאת שקטה ומרוכזת בתחושות שלך.
סביר שבשלב זה כבר עלו כמה דברים, וזכרי שהם נחשבים ונכונים כמו שהם.
קבלי את מה שעולה. זה יכול להיות זכרון כלשהו, מילה, ריח, מנגינה, שם של מישהו, או משפט.
כל אחד מאלה יכולים להיות פתח להקשבה שלך לעצמך.
זה השלב שבו תקחי את המחברת וכתבי את מה שעלה. בלי שיפוט, ככה כמו שעלה.
וכעת במשך עשר דקות, כתבי את כל מה שעולה מתוך הדבר הראשון, ללא עצירה או עריכה ומבלי לנסח, למחוק ולסגנן. רק את תקראי את זה.
הדבר הראשון שעלה, מוזר ככל שיהיה, היה הדלת לכתיבה שלך.

בצעי את התרגול הזה בכל פעם שתרגישי מוצפת, חסרת נשימה, ללא מוצא או כיוון.
לאחר כמה פעמים, בהן תשימי במחברת של את הדבר הראשון שעלה (אפשר לשאול את עצמך שאלה ולקבל תשובה דרך השיטה הזו), תוכלי לראות שבמחברת שלך נכתבה למעשה תכנית פעולה, תפורה למידותייך. תכנית עבודה ומתווה דרך שקיבלת במתנה מעצמך.

הנה התרגיל בסרטון קצר, למי שרוצה לעצום עיניים ולקבל הנחיה בקולי. פני לעצמך עשר-עשרים דקות וקחי מחברת וכלי כתיבה שיהיו לצדך. מומלץ לשים אותו עם כתוביות (ללחוץ על הכפתור CC בסרטון) כי הסאונד קצת נופל בחלקים ממנו.