הכלל הזה יכול לעזור במצבים של תקיעות, בלבול וספקות.

הכלל השני של ביטוי וריפוי, הוא חוק הראשוניות.

לכי עם הדבר הראשון שעולה. גם אם זה לא שייך, מפתיע, מוזר, מפחיד (בעיקר אם עלה משהו מפחיד!). לכי עם זה. תשכחי את ההנחיה, את המטרה, ולכי עם היד שכותבת את הדבר הראשון שעובר דרכה. זהו אימון נהדר בהקשבה עמוקה לעצמנו, למה שעולה בתוכנו, ולתת לו ביטוי. לפעמים אני מתעוררת בבוקר עם שיר שלא שמעתי שש שנים. למה? מוזר. אני לא יודעת. אבל אני מקשיבה. אולי השיר הזה הגיע מזיכרון רחוק שקשור אליו? אולי התבקשתי על ידי המוח שלי לחפש את השיר הזה עכשיו ולהשמיע אותו? אני מקשיבה, ומתמסרת. כל מסר מוזר כזה שמגיע, הוא דלת אל שביל חדש שטרם גילית. תני לדלת להיפתח ולשביל להוביל. ולאט לאט תראי שהאחיזה שלך מרפה, השליטה משתחררת. ואיזה כיף זה לזרום עם מה שקורה באותו הרגע בלבד. בלי מותר ואסור. תופתעי לגלות כמה כישרון, רגישות, עוצמה ותבונה יש בך כשתסכימי לצעוד בשבילים החדשים הללו. רובנו מתנהלים בפיצול בין מה שהנפש שלנו מאותתת לנו, לבין מה ש"צריך". כי מי מאיתנו רוצה לפרוץ בבכי באמצע פגישת עבודה, או להישכב על האדמה הנעימה באמצע טיול מאורגן? פדיחות. אפילו אם הגוף ממש רוצה, לא נזרום איתו עם כל בקשה. ככל שתראי את הדמיון בין איך שאת ניגשת לכתיבה לבין איך שאת ניגשת לחיים, לאהבה, לעבודה, לכל דבר שהוא, כך תתבהר לך הדרך.
אנחנו רוצים מאוד לכתוב בתנופה משוחררת, להגיע לאיזו אמת רגישה ונדירה, אבל פוחדים פחד מוות כשהאמת מציגה עצמה בפנינו. והאמת שלך היא ייחודית לך. הדבר הראשון הזה שעלה, עלה רק אצלך ולא אצל אף אחד אחר. קיבלת פתח חדש לכתיבה. אפשרי לעצמך להיות אותנטית, הקשיבי למה שעולה מתוכך. תפחדי ותמשיכי. כי כשאנחנו אמיתיים, אנחנו הכי יפים. הכתיבה שלנו הכי יפה. התשוקה שלנו מתבטאת באורה הזורח, הכי יפה ואמיתית שיש.
לכי עם הדבר הראשון שעולה ותני לאינטואיציה להוביל.