לוגו מוזה מקצועית

תמר אגמון, ליווי וייעוץ למנהלים.

על הכתיבה ועל הגוף ומה הראש קשור לזה

הראש שלנו תמיד יפחד לאבד שליטה. הגוף שלנו מחביא בתוכו זכרונות ותשובות שלפגוש אותם זה מפחיד מאד מאד. הפחד הזה הוא חלק מהדרך.

אני מקבלת מדי פעם פניות בנוסח "יההה איזה כיף לך שאת מתפרנסת מכתיבה". התשובה שלי מאכזבת – אני לא מתפרנסת מכתיבה. אני לא מכירה מי שמתפרנס מכתיבה. למעשה, אני כמעט לא כותבת. אני מתפרנסת מלעזור לאחרים לעשות את זה. וגם שם, לא תמיד יש כתיבה. אצלי מתבטאים בכתיבה, באלגוריתמים, בעיצוב, בהורות, מה שיוצא מתוכם הוא פחות רלוונטי. יש מיליון דרכים להביא לחיינו ביטוי וריפוי.

אני מלמדת אנשים להניח למחשבה המקפצצת כמו קופיף, למודעות הרועשת בראשם, לעקוף את השכל ופשוט להיות. להרגיש את המתרחש בעמקי הגוף, שם מתבטאות באמת הרגשות. לא במילים. ואז, כשמניחים, אפשר לצאת לאור, מתוך תנועה טבעית שמתרחשת ללא מאבק, ללא ביקורת. ואז מתחילה עשייה מתוך תשוקה, והיא בדרך כלל קלה ומענגת. אני רואה אנשים מתקדמים מטאורית מבלי להרגיש בכך.

החיים שלי (ואיתם העבודה עם אנשים) מתקיימים בתוך התנועה הזו, בין מילים לחוויה, בין הראש החושב לבין הקיום הרגשי, בין סבתא שכל לסבתא אדמה, בין אינטואיציה לפעולה.

אני חוטאת כאן לעצמי הכותבת ולחבריי הסופרים והמשוררים והעורכים והעושים במלאכה הנכחדת של ספרות:

תיעוד ותמלול של חוויות, כתיבה היא אקט של חרדה גדולה. לא לאבד דבר. לשמור את קצה החוט ולמשוך אותו עוד ועוד לתוך החוויה שפוחדים לאבד.

פעמיים ישב כתב יד שלי אצל עורכות בשתי הוצאות ספרים, ופעמיים בחרתי לא להתקדם עם הוצאת ספרי לאור. פחד מחשיפה? חשש מכשלון, חרדת ההצלחה? ברור, כן. וגם הצורך ההישרדותי שהיה לי לפרנס לבד את ילדיי ולהתמקד בעיסוק שישלם לי כסף.

אבל היה שם גם איבוד של תשוקה. מה שבער בדמי בעבר, פחות מורגש שם עכשיו. כמו מחזר נלהב, שברגע שהתמסרת אליו, מאבד עניין.

איך לדעת לא דרך הראש

יושבת אצלי אשה שנמצאת בסבל גדול, ואני ממש יכולה לראות את הטורנדו שמתרחש סביב ראשה, העט ביד שלה, והמחברת ממתינה, והאשה מכווצת, אפילו לא יכולה לבכות מרוב שנים של חסומה. והיא נשכבת על המזרן שבסטודיו שלי, ובקושי מצליחה לעצום עיניים, שלא לדבר על לנשום. איך אלמד אותה חיבור לגוף? מודעות לרגש שלה? לוותר על הסבל? אני נזכרת מנין באתי. איך פעם לא ידעתי שקיימים רגשות פרט לכעס. הייתי צריכה ממש ללמד את עצמי. בכתיבה, כמובן. אני זוכרת שישבתי וכתבתי רשימת רגשות אפשריים. כי עד אז, כולם התכנסו אצלי לחוויה אחת – כעס. 

אני נזכרת בכל המורות והמורים והמטפלים ואנשים באמצע הדרך, שאצלם התנגדתי בכל הווייתי להסכים להרגיש. עם כל מלאך דרך כזה, אנשים שקיבלו את הכעס שלי ולימדו אותי להתמיר אותו, למדתי עוד קצת איך. איך אני אשה שיודעת. לא מהראש. למדתי לדעת מהרחם. למדתי לדעת כי יש בי  ידיעה. למדתי שהדמיון שלי הוא עולם של ידע, ולא משהו נזוף וילדותי שעלי להגמל ממנו. למדתי לפגוש סבתות ממאות אחרות ומיבשות אחרות. כלומר, פגשתי אותן תמיד. אבל למדתי להאמין להן, ולעצמי.
יש ביטוי שאומר שתרגום הוא כמו נשיקה מבעד למטפחת. תמיד נתקשה לקבל את מלוא החוויה בשפה זרה.

אבל כל תיעוד של חוויה הוא חוויה חסרה.

בצעירותי הייתי סקרנית ומלאת תשוקה להבין לידה, לחוות לידה, להבין את הגוף העוצמתי והמפחיד שחייתי בו. אז קודם כל עשיתי תואר באנתרופולוגה ומגדר (: חקרתי את תחום הגוף והלידה דרך המילים והספרים, ראיינתי והתבוננתי. כלי המחקר של מדעי החברה היו מושלמים עבורי – תצפית, קריאה, כתיבה. מקצועיות היתה – אי השתתפות. לא לקחת חלק בחוויה.

זה מה שהמבנה שלי היה צריך על מנת להעיז ולבסוף להסכים להשתתף בחווית החיים. כל עוד האימה היתה רבה מדי, חייתי כמתבוננת מהצד, ולמדתי כל מה שניתן כדי להכין את עצמי, מבלי דעת, ליום שבו החיים יתקיימו גם בתוכי ולא רק מסביבי. חיבור לגוף, הסכמה לחיים, זה תהליך שלא מתרחש בקלות. זה יכול לקחת שנים ארוכות, לעבור דרך חומות של פחד, לפגוש אנשים שימצאו את הדרך ללבכם בקצב המתאים ביותר לכם (לא תמיד הם יבואו בדרך שנעימה לכם, אבל היא תמיד תהיה הדרך הטובה עבורכם).

מישהו מבקש ממך להקשיב

פעמים רבות, מי שניגשת לכתוב רוצה לראות את התוצאה המושלמת ברגע שהניחה את המילה הראשונה על הדף. מי שמתחיל לתרגל מדיטציה כבר רואה את עצמו מרחף בעולמות עליונים ומקבל פרוטוקול ברור ישירות מאלוהים. הדרך לשם מתסכלת. ולעיתים, כשאני מציעה לתלמידים "רק" לשים לב לנשימה, או לדרוך על האדמה, אני רואה אכזבה. כי מה קשור עכשיו, אלו הן פעולות קטנטנות ולנו יש מלא להשיג ולהגיע, אין זמן עכשיו רק לקחת נשימה, תני לנו את כל הדרך. אשה אחת אמרה לי (ואני אמרתי לפסיכולוגית שלי לפני שנים) – אני ממש רוצה להיות בנשימה ולהניח לעצמי בשקט, אבל בזמן שאני אעשה את זה עדיין לא מצאתי עבודה ולא שילמתי חשבונות ולא שטפתי כלים! (ולא כתבתי את הרומן הגדול הבא ולא מצאתי את אהבת חיי ולא הצלחתי את טיפולי הפוריות ולא מצאתי איך להתגרש ו…. השלימו את הציפיה המופרכת מעצמכם) ובזמן שהיא בלחץ אטומי על כל הפעולות שאינה משיגה, היא גם לא נושמת ולא שמה לב לגופה ולנפשה. הם אלה שמבקשים ממנה להקשיב לתשובות שבתוכם.

הראש שלנו תמיד יפחד לאבד שליטה. הגוף שלנו מחביא בתוכו זכרונות ותשובות שלפגוש אותם זה מפחיד מאד מאד. הפחד הזה הוא חלק מהדרך. במשך שנים רציתי להיפטר מהראש שלי. נזפתי במחשבות הבלתי פוסקות שמפריעות לתנועה שלי. בן זוגי היה אומר לי בחיבה – המחשבות שלך מפריעות לי לישון. רק לאחרונה, לפני שנה או שנתיים, בעודי מטיילת ביער של נופי ילדותי, והמחשבות לא מפסיקות לתמלל הכלללל, נפלה בי ההבנה – אני לא נועדתי לעצור את המילים ואת המחשבות שלי. הראש שלי הוא חלק מופלא ויפהפה מהמכלול שאני מתקיימת בו. המילים ממשיכות להגיע ולא לשתוק כי אני מתבקשת להעביר אותן הלאה. בסירקולציה של חיים, כמו זרימה של מים וצמיחה של עץ. אין עצירה ואין התנגדות.
רקדנית אמיצה, אשה שגופה הוא עבודתה, אמרה לי – אנחנו לא צריכים להשקיט את הראש ולהתחבר רק לגוף. הראש הוא חלק מהגוף. ואכן בטיפולי מגע פעמים רבות נעניק מגע לראש, ולכאבים האדירים שתוקפים אותו. נסו רק להניח שתי כפות ידיים חמות ולכסות את העיניים של אהוביכם. ותראו איך מיד מגיעה רגיעה רכה.

כפות רגליים על הקרקע. ורק קחו כמה נשימות

כמה טיפים מעשיים.

מי שמתקשה להכנס לכתיבה – או לכל דבר למעשה – תתחילו מלהניח את שתי כפות הרגליים על הקרקע. ורק שימו לב לקיומן של כפות הרגליים ולמגע שלהן במה שהן דורכות עליו ברגע זה. ונשמו. רק שימו לב לאוויר שנכנס ויוצא מהאף או מהפה שלכם. אפשרו לעצמכם לכתוב בכתב יד על גבי נייר. אפשרו לעצמכם לכתוב משהו חסר מטרה שאינו קשור למשימה שלכם. אחר כך אפשר להקליד ולמחשב את הכל.

אנשים שמתקשים מאד מאד להיות בתוך רגש או תחושה – זה בסדר. זה בסדר. בשלב זה, רק תזכרו כמה פעמים ביום להניח שתי רגלים על הרצפה. אפשר ממש לשים תזכורת בטלפון כמה פעמים ביום, להניח כפות רגליים ולהרגיש את הנשימה שלכם. 10 שניות בלבד, כמה פעמים ביום.

אהבת?
שתפי את כל הטוב הזה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.