"מורתי התמנונית" בנטפליקס הוא סרט עדין שאינו מנסה להיות גרניוזי, המתאר מחקר אישי של אדם אחד על פרט אחד, היא מורתו התמנונית, בנקודה אחת מסוימת, אליה הוא חוזר לצלול מדי יום במשך שנה.
קרייג פוסטר, צלם דרום אפריקאי שגדל ממש על שפת האוקינוס, עבר משבר בחייו והחליט יום אחד לחזור לצלול, מבלי לדעת מה זה ייתן ולאן זה יוביל. ביער התת ימי הוא פוגש תמנונית קטנה, מאד תבונית, מוזרה, מצחיקה ומלאת הפתעות. הוא לומד, דרך התצפית והמפגש, עד כמה יש עוד ללמוד אודות יצורי מעמקים אלה, כמה חיננית ומרגשת התמנונית שהסכימה (וממש ניתן לראות את ההסכמה ההדרגתית שלה, ואת הזמנתה המפורשת להכניסו אל חייה).
אבל הדבר העיקרי שהמסע הזה מלמד אותו, ואותנו הצופים, היא אותה תכונה עדינה ובלתי מוגדרת, שהיא בעיני האיכות החשובה ביותר הנדרשת לכל סוג של מערכת יחסים:
הקשבה.
הקשבה היא הסכמה להיות נוכח, מתבונן, מבלי לבצע פעולות לפני שהתבקשת. לשים לב, להסכים לוותר על כל מה שאתה יודע לרגע אחד, בכדי לאפשר לצד השני לגשת, בקצב שלהם, וללמד אותך משהו חדש. להיות שם כשהיא מבקשת להתקרב, מזמינה אותך לבוא בעקבותיה, ולכבד את מרחב המחיה שלה כשהיא מסמנת לך לשמור מרחק.
הקשבה היא איכות חשובה מאין כמותה, שנובעת מסקרנות כנה יחד עם ענווה. להסכים לא לדעת. את זה אי אפשר לעשות מהראש, כי תפקיד הראש הוא לשמור על מה שיודעים. הסכמה כזו מגיעה מהלב, ולכן הקשבה היא תכונה של הלב.
נסו להיזכר: האם הרגשתם פעם שמישהו נוכח עבורכם בהקשבה מלאה, מבלי לדרוש או לצפות מכם לדבָר, ומבלי לבצע תנועות לעברכם. זו חוויה מרגיעה, נוסכת ביטחון, קסומה, לפעמים ממש מקודשת, של לחוות את הזכות המלאה להיות כמו שאתם, מבלי שהצד השני מצפה, שופט, מניע לכיוונו. אלא רק מאפשר לכם להיות. זו חוויה משנת חיים. כך נוצרת תנועה יצירתית מלאת חיים. דווקא מתוך "חוסר" התנועה כביכול.
כי כששני הצדדים חשים אמון ובטוחים זה בזו, נוצרת שלווה, ומתוך שלווה זו, מתעוררת המוזה במלוא עוצמתה. והחיים מקבלים תנועה עוצמתית. אצל רבים, זוהי תפיסה מנוגדת לאיך שהחיים מתנהלים. כי אם "לא נעשה כלום", איך דברים יזוזו? ואם רוצים ליצור תקשורת כלשהי, איך היא תתרחש ללא מילים או תנועה או משהו שיקרה בצורה יזומה?
כשקיימת הקשבה כזו, כל מערכת יחסים תצא מורווחת ואף תגיע לאיכויות של קסם מקודש ממש. בין הורים לילדים, בין אוהבים, בין שותפים עסקיים ובין עסקים ללקוחות, מורים ותלמידיהם, שכנים, וגם בין מנהיגים לאזרחיהם.
להעיר את היצירתיות דרך הקשבה פשוטה
אני לוקחת את זה לחשיבה על אנרגיה יצירתית. היחסים שלנו עם המוזה, עם היצירתיות שלנו, עם ההקשבה לבינת הלב, היא האינטואיציה. התמנונית הזו, שהעניקה שיעור משנה חיים לצוללן הקשוב, מייצגת ממש את האנרגיה הנקבית הארכיטיפית – משתנה תדיר, יצירתית בצורה פנומנלית, הישרדותית ולוחמנית, מעניקה את כל כולה כדי לייצר חיים חדשים, מבקשת קירבה ואהבה למי שמסכים להמתין לה באדיבות, ואז היא תתן את כל כולה. פיקחית מאד. ורסטילית. מלאת הומור משחקיות ושובבות. המיתולוגיות כולן מתארות דמויות אשר מבוססות על האנרגיה הזו, כל אחת העניקה לה שם וסיפור אחר, אך בבסיסה היא זהה, והתמנונית הזכירה לי זאת: כשיש לך מרחב בטוח ומלא שלווה להיות כל מה שאת יכולה ורוצה להיות, גם אם זה משהו שונה ומשתנה בכל רגע, את מסוגלת להכל, גם לנצח אכזריות של כרישים. ועל הדרך גם תעניקי כל כך הרבה, ממש תוכלי לשנות את חייהם של מי שיתלוו אליך, בסקרנות אוהבת, מתוך כבוד וללא מאמץ.
