האיש רבץ בדיוק במרכז החדר. גופו נתמך בעמוד, כי היה לו קשה לשבת על המחצלת בנוחות. כסא פנוי לא נותר עבורו. עשרות האנשים שמילאו את אולם הסדנאות מצאו את מקומם על גבי כריות וכסאות. הם ישבו בזוגות, בקבוצות וכמה יחידים, צפופים וממתינים לבאות. שלושת המנחים היו ישובים על כסאות בר מוגבהים, בחלקו הקדמי של החדר. למרות צפיפות החדר, נדמה היה כי מסביב לאיש שנשען על העמוד התומך, היתה מעין טבעת ריקה שמפרידה אותו משאר הקהל.

הסדנה החלה, המנחים דיברו והנחו, והחלה שעת התרגול. התבקשנו להתחלק לשלשות. חלק מהאנשים שהגיעו כזוג, ביקשו לתרגל כזוג ולא לצרף אליהם אדם שלישי. האיש הרובץ נותר בודד. באופן פלאי ועם זאת לא מפתיע, לא נותר לו צוות בכל הקהל.

זה היה פלאי מכיוון שהיינו קבוצה גדולה של אנשים, ולכולם נמצא מקום. היו שלשות, זוגות ורביעיות, אך איש אחד ויחיד נותר מבודד. זה היה לא מפתיע מכיוון שהוא היה מרתיע, משהו בו הקשה להתקרב. לא נעים לומר – האיש היה דוחה. היה לו מראה יוצא דופן, היה לו ריח לא נעים, הוא דיבר שטויות שאותן אמר בדיוק בזמן הלא מתאים. אבל הוא היה משתתף בסדנה הזו, שילם והגיע אליה כמו כולנו.

המנחה הבכיר פנה לאחת מהצעירות שהיו אסיסטנטיות בסדנה, בואי לתרגל איתו. וזו, שבאותו רגע מתחה את גווה הדק על כדור פיזיו גדול, אמרה, אני לא יכולה, אני מחזיקה מרחב.

צפיתי בסיטואציה מהצד וגיחכתי. איזה יופי של ביטוי מכובס שאומר, אני מעל הסיטואציה, התפקיד שאני ממלאה כאן כרגע הוא גדול וחשוב יותר מלהוציא את האיש האומלל מבדידותו ולאפשר לו ללמוד את מה שבא עבורו לסדנה הזו. זו היתה הפעם הראשונה בה שמעתי את הביטוי "להחזיק מרחב" וכך הוא נתפס בתודעתי – קשקוש רוחניקי כלשהו לפעולה חסרת הגדרה, חמקנית ומתנשאת.

כשרק התחלתי להנחות סדנאות כתיבה, במהרה הבנתי שלא אכתוב יחד עם תלמידיי ולא אקח חלק בתרגילים אותם אני מנחה בעצמי. הבנתי זאת לאחר פעם או פעמיים בהן שקעתי בכתיבה יחד עם הקבוצה, עד שהרמתי את עיני וראיתי כמה זוגות עיניים ממתינות לי. אני המנחה, הם לא ממשיכים בלעדי והם זקוקים למבט ולמילה שלי כשהם עולים מתוך הכתיבה וחוזרים אל החדר. הבנתי שמקומי אינו לחוות את מה שחווים התלמידים שלי, אלא להיות שם כשהם חשופים ופתוחים לעולם כמו ילודים. במשך שנים למדתי את רזי החזקת המרחב. אבל אז לא ידעתי שכך קוראים לפעולה הזו. שנים רבות החזקתי מרחבים. כולכם עושים זאת. כולכם משתוקקים לקבל זאת.

מרחב מוחזק הוא זמן ומקום שבו הנוכחים חשים בטוחים, עטופים, מעורסלים ואהובים. כמו תינוק. בכל רגע בו את מצליחה להיות נטולת שיפוט ומלאת חמלה. כשאת מסכימה לקבל את המתרחש מבלי להתווכח, אלא מתוך הבנה שמה שקורה כרגע הוא חלק ממה שצריך לקרות. כשהאדם שמולך מרגיש שהוא יכול, אבל באמת, לפתוח את ליבו ולדעת באופן עמוק וראשוני, שיקשיבו לו. שיראו אותו, ככה פשוט כמו שהוא.

הורות זו אמנות של החזקת מרחב. כשהילד שלנו נזרק בקריזה חסרת הגיון (עבורנו המבוגרים), אם נצליח להיות חסרי שיפוט ולא להבהל ביחד איתו, נוכל רק לחבק אותו, לנשום עמוק, ובלי מילים למסור לו את התחושה שהוא רצוי, שהוא טוב, שהכל בסדר, שעוד מעט הכל יהיה ממש בסדר. והילד הזה יכול להיות בן שנתיים או בן עשרים. הורים מחזיקים מרחב עבור ילדיהם. 

ללוות לידה היא אמנות נעלה של החזקת מרחב מקודש מאין כמותו. כשהלידה מתחילה להתפתח, מיילדות מיומנות יודעות שהן נדרשות לעשות מעט מאד. אחת ממורותיי, מיילדת בית ותיקה, סיפרה איך המיילדות הותיקות שלימדו אותה, נהגו לשבת בצד ולסרוג בזמן התפתחות הצירים. ימימה לימדה שעל היולדת ללוש בצק ולהמשיך את פעילותה היומיומית, לנשום ולעצור בזמן ציר, ואז להמשיך. עד שהלידה מצטופפת ומתקרבת. בתרבות בה אנחנו מורגלים בפעלתנות-שיא, באסור להשתעמם, כשאפילו נסיעת מונית קצרה תלווה במסך מרצד על גבי המושב, באינטרנט מהיר בכל חדר, בפולשנות ותיעוד של כל מחשבה שיש לנו, הקונספט הזו קשה להתמודדות. מה זאת אומרת 'לא לעשות כלום'?

אבל הכלום הזה הוא חיצוני. על פני השטח אולי נראה מים שקטים ונטולי תנועה. אנשים שמחזיקים מרחב, מתחילים את הפעולה הזו הרבה לפני כן. הרופאים הטובים ביותר הם אלה שיתנו את התרופה ביחד עם חיוך ואת הבשורה יחד מבט עיניים. בני הזוג האוהבים ביותר יהיו אלה שיכולים לאסוף אותך אליהם לחיבוק חם ולשתוק איתך עד שיעברו הדמעות. מנחת סדנאות טובה תאפשר לך ליצור את כלי החימר הכי מעוך ומטומבל שיצרת אי פעם, ותראה לך בעדינות את הדרך ללמוד מתוך כך. היא תעודד אותך למצוא מתוכך את הצורה שרצית ליצור. היא תלמד אותך את רזי החומר, עד שתרגישי שאת מתאחדת עם החומר ויכולה ליצור איתו ביחד, בשיתוף פעולה בין אדם לחומר ללא הפרדה ביניכם.

האתיקה הרפואית מושתתת על עקרון ראשוני אחד: ראשית, אל תגרום נזק. 

על מנת לשמור את רוחו וגופו של המטופל במצב טוב ככל הניתן, ראשית על המטפל לראות אותו כפי שהוא, לאמוד ולשקול את המצב ואת היחסים שנוצרו ביניכם, גם אם הם לעשר דקות בחדר המיון, ורק אז להחליט האם יש פעולות שצריך לבצע. הנה חלק מקסים מתוך שבועת הרופא בעברית:

"והשכלתם להבין לנפש החולה ולשובב את רוחו בדרכי תבונות ובאהבת אנוש.

אל תמהרו להוציא משפט ושקלתם את עצתכם במאזני החכמה הצרופה בכור הניסיון.

שמרו אמונים לאדם שהאמין בכם, אל תגלו סודו ואל תהלכו רכיל."

שימו לב עד כמה לא אקטיבית היא ההנחיה לרופאים. 

כל מי שמחזיק מרחב מתחיל את עבודתו הרבה לפני שהוא פוגש את המטופלים, התלמידים או הילדים שלו. העבודה היא יומיומית ותמידית. עבודה של ריפוי פנימי, השקטת התודעה, מתן כבוד לעצמי ופיתוח יכולת הקשבה עמוקה. הקשבה כזו שמאפשרת לנו לשתוק וכמעט לא להגיב, על מנת שהאדם שאיתנו יוכל לחוש שזכותו ובאפשרותו למלא את כל החלל, אם הוא צריך. וזה לעולם לא יהיה על חשבוננו. מי שמחזיק מרחב עושה זאת לאחר שלמד לשמור על הגבולות שלו, להפריד את סערות נפשו והתרחשויות חייו מהדרמות שמביא עימו המטופל. כך יש לי את היכולת ללוות אנשים בדרך לריפוי של עצמם, מבלי שהם יצטרכו להתחשב בצרכיי, לחשוב האם יעליבו אותי ולצמצם את אורם דווקא במקום אליו באו כדי ללמוד לזרוח.

אחד הלקוחות שלי נהג לומר: "אני לא מבין מה את עושה, אבל רק עם הנוכחות שלך אני מצליח להתקדם!" הוא אפילו התבייש, כי הרגיש שרק עם "בייביסיטר" לצידו, הדברים נעשים. השמרטפות הזו, היא מהותה של החזקת מרחב. לא ברור מה את עושה שם, אבל העבודה נעשית.

אנשים מיומנים נראים מבחוץ נטולי מאמץ. אחת המילים החביבות עלי באנגלית היא effortless. כשאנחנו לא מתאמצים, רפויי שרירים ורגועים, הסיכוי שנפגע באחרים הולך ופוחת. 

ולא שלא פגעתי באחרים. בכל הטעויות שביצעתי במהלך חיי המקצועיים, יכולתי לראות שחיי האישיים, על כאביהם והלחצים שבהם, חלחלו אל המרחב שהיה מיועד לאנשים שסמכו עלי. אנשים ששילמו לי עבור הידיעה שאהיה שם עבורם, אאמין בהם ואעזור להם לעבור את הדרך שלהם ללא הפרעות. חלק מהחזקת מרחב מיומנת היא התבונה העדינה שבין לשים את עצמך בצד, לפנות מתוך עצמך את כל מה שנדרש כדי להשאיר מקום לאחרים, לבין ההבנה שמה שאת עוברת בחייך האישיים תמיד משתקף בחוויותיהם של מי שמגיעים אליך. עבורי, חלק גדול מהחזקת המרחב עבור תלמידים ומטופלים, הוא ריפוי שנעשה אחרי לכתם של האנשים מהסדנה. אנשים יעבור דרך מופלאה, ואת תהיי אבן דרך בחייהם. לפעמים השינוי יתרחש זמן רב לאחר שהסתיימה נוכחותך בחייהם, ולעיתים תראי את זה מתרחש אל מול עינייך ברגע מופלא אחד.  כך או כך, אחד מסודות החזקת המרחב היא לאפשר לאדם שמולך לעבור את הדרך שלו מבלי להכניס את עצמך לשם, לכאביו ולהצלחותיו. גם אם לא יירשם קרדיט על שמך לעולם.

אבל זה אולי לפוסט אחר.

כשיצאתי ללוות לידות, תיק הדולה שלי היה יחסית קטן וריק. כלי העבודה העיקריים שלי היו זוג ידיים חמות, סבלנות, אמונה, חיוך ושמן תפוז.

שלווה היא העבודה הכי חשובה שעלינו לתרגל כשאנחנו רוצים להיות שם עבור אחרים.

טיפ מעשי:

שבו עם מישהו שאתם אוהבים. בת זוג או ילד או חבר או סבא שלכם.

הקשיבו למה שהם מספרים לכם, והשארו שקטים. שימו לב לדברים שעולים בכם בזמן שהאדם השני מדבר. בלי להגיב. עד שהם יסיימו מעצמם את מה שהם אומרים. במהלך הדיבור שלהם, תשימו לב שתעלה בכם מספר פעמים תחושת בהילות שמאיצה בכם לענות, להגיב, לתת עצה, להזדהות. רק שימו לב לכך והשארו שקטים. שימו לב לכל אותן פעמים בהן עזבתם את האדם שמולכם וריחפתם בראשכם למקום אחר. וחזרו בעדינות אל הדובר. אל ההקשבה שלכם אליו.
תרגיל למתקדמים: עשו את אותו הדבר אם אדם שאינכם אוהבים (: בהצלחה.

ומה קרה עם האיש הבודד?

אני מצאתי במהרה צוות שהיה מורכב מהגבר הכי חתיך בחדר, בעל דיבור שקט ועיניים טובות, ועוד נערה מתוקה. היינו שלישיה מושלמת ולא חסרנו דבר. כשראינו שהאיש הבודד נותר בבדידותו, החלפנו החתיך ואני מבטים והזמנו אותו לצוותנו. התרגול הקסום הפך למאתגר כשנוספה הצלע הרביעית, המסורבלת. הוא המשיך להיות מוזר, הוא המשיך להיות חסר טקט, הוא המשיך לא לתרגל כפי שהנחו אותנו. הוא כמעט והעיב על המקצב של התרגול, של חלוקת השלשות. אבל לרגע אחד, בעומק הסדנה, מצאתי נועם ויופי בלתי רגיל, נקי ושקט, וחשתי זכות לפגוש את נשמתו של אותו איש, שכל חייו מתנהל בתוך טבעת ההפרדה הבודדה שלו. 

אז האם אותה צעירה דקת גו ניסתה להתחמק מאחורי סיסמת "החזקת מרחב", או העניקה לנו ולאיש מתנה?