אחד מלקוחותיי הוא סטארטאפ (סיפור חמוד בפני עצמו). מכיוון שאני מנהלת עסק עצמאי, השבוע שלי מחולק בין לקוחות שאליהם אני מגיעה לעבוד בלוקיישן שלהם, מטופלות שאני פוגשת בסטודיו הביתי שלי בתל אביב, ובהיה עצמונית במסך או במחברת או בנבכי נפשי כשאני מייצרת תכנים ויזמויות חדשות לעסק.
[שמתי לב שאני מתקשה לענות במשפט אחד על השאלה (המשעממת, בעיני) ״מה את עושה בחיים״. אבל זה לפוסט אחר]
בקיצור. יום בשבוע אני מלמדת חוגי כתיבה לנפגעי נפש המאושפזים באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים. יומיים בשבוע אני מנהלת פרויקט במשרד ממוזג ומתכתי עמוס מילניאלס באחד מאותם מגדלי משרדים.
שני קצוות שונים ורחוקים כל כך. מה מאחד את שני הפרויקטים הללו, אינני יודעת. פרט לעובדה שאני שם באמצע, מחזיקה מרחבים, לבבות, רעיונות ומילים.
מצאו את הכאב.
כשמפתחים מוצר, יגיד לכן כל איש שיווק ופרסום, מצאו מה הכאב של הלקוח הפוטציאלי שלכם. מה חסר לו? למה הוא זקוק? תשאלו את הלקוחות שלכם, תקשיבו למילים שלהם. מהו הדבר הזה שאתם כל כך טובים בו שבזכותו תוכלו ממש לסייע לאדם אחר? זו התפיסה שעומדת בבסיס של המון מוצרים, אפליקציות, סדנאות, טיפולים, יוזמות עסקיות.
כשנכנסים לבריאות הנפש, אין צורך למצוא, הכאב שם. כל כך שם, עד שעיקר העבודה היא לזכור טוב טוב יום יום את האדם שנמצא שם בפנים, מתחת לכאב, לצורך, לנזקקות, ליאוש, לתרופות, לתופעות הלוואי, להשפלה, לתרופות, לבירוקרטיות, הבדידות הגדולה והיאוש הגדול.
הבאז-וורד בבריאות הנפש היא *שיקום*. לא אומרים יותר פסיכי, לא אומרים יותר נכה, לא אומרים יותר בית משוגעים. אמרו – מתמודדי נפש. אמרו – תכנית לשיקום בבריאות הנפש.
חלק מהשיקום הוא הנשיאה המוזרה בעול ההזכרות – יש יצור אנושי בתוך כל אחד מן המאושפזים, המאובחנים, התיקים הרפואיים, התרופות, תופעות הלוואי. הריר. האישונים.
וגם כסף.
הלקוח ההייטקיסט, שותפי החמוד לסטארטאפ, זה ששוכר משרד באחד מאותם מגדלי-משהו, יודע שיש לו דרך לשנות את העולם. כלומר – את חיי האנשים שבו. אני יודעת גם כן, ומאמינה בו בכל ליבי. ולכן הסכמתי לפתח איתו את הפרויקט המרגש הזה.
מרבית רעינו לקיוביקלס שסביב לקופסת הזכוכית והמתכת שבה אני יושבת כעת, הגיעו לכאן מאותה סיבה.
אה כן, וגם כסף.
עשרות ומאות אפליקציות, סטארטאפים, מערכות, המצאות, פגישות, ישיבות, מיטאפס, כנסים, וובינרים, שיחות ועידה, מכונת קפה מקצועית בכל קומה דאבל ארבעים קומות לא כולל סניף בית קפה שמתפעלים רק עבורנו וחדר כושר פרטי ומבצעי הנחה לבון ג׳ובי. והסקוטרים, האופניים החשמליים הקורקינטים והנישות המיוחדות להטענת כל אלה שניים בכל קומה דאבל ארבעים קומות.
הנשיאה המוזרה בעול
אנשי רפואה, אנשי שיקום ומתמודדי נפש כאחד (ובתוכם גם מדריכות כתיבה שהן קצת מכל הנ"ל) נכנסים בשערי המקומות הללו, והקו המנחה העיקרי שלהן הוא – תקציב. בעיקר חוסר בו. מגיעים למשמרת עליה נקבל תשלום שוטף פלוס חם לי, אם מספיקים שותים קפה (אם יש קפה. אם מצאנו כוסות, או זכרנו להביא מהבית), או מים (אם יש חשמל, אם יש מים קרים, אם אספיק בכלל להגיע לקולר ואם לא היה איזה מקרה חירום לפני שהגעתי) ואם לא תפסו לי את כיתת הלימוד כי שיבצו בדיוק גם קבוצה טיפולית ואין פשוט אין מקום ואין תקציב למקום ומה זה הריח שתן חתולים בתוך המחלקות. תחושת העולב, הפריקסטים מימי הקמת המקום, הנזיפות, הדיבור המתיילד, הזלזול, האור שבקושי מצליח להזכיר את עצמו מבעד לסדקים. בתוך כל המארג הצפוף והמצומצם הזה, לא תאמינו כמה אנשים טובים קיימים, כמה עמותות, גיוסי כספים ומוחות, כמה טבלאות וניסיונות להצליח לעשות טוב מבלי הקצאות ובלי כסף למחברות. כל רעיון מלא יצירתיות ואהבה של איך ניתן לעזור למאושפזים, לאנשים שהם אנחנו, נעצר בתקציב. ובפחד. פחד ממחלה, פחד מהחולים.
הולכים ונהיים מעשיים, הימים בהם קראתי בשקיקה את פוקו הנערץ לפני עשרים שנה, ושאלתי את עצמי מה אני הולכת לעשות עם תואר תיאורטי במדעי החברה? לרפא את מערכות הממשלה? לעשות בוכטות בהייטק?
האם תצליחו לנחש באיזה מהבניינים, איש לא יוצר קשר עין כשאני מברכת לשלום עם בואי? באיזה משני המוסדות, אדם יכול לראות אותי נכנסת עם חבילות בידיי ולא להחזיק את הדלת? ובאיזה ממקומות העבודה שלי אנשים מפחדים כל כך ליצור תקשורת אנושית, עד כי נדמה שהם שכחו את הקודים החברתיים הבסיסיים, מעדיפים להשאר ספונים בעולמם?
