״שונאת אותה. היא באה לי לא טוב, כשהיא מגיעה, אני זזה, אין לי כח אליה שוב.״
שנאת חינם, אחד התענוגות הגדולים וקצרי טווח הסיפוק שבראה האנושות.
זוכרת שבשיעור ספרות בתיכון לימדו אותנו על דמות שטוחה ודמות עגולה? הדמות השטוחה היא זו שמתחילת הסיפור ועד סופו, ברור לנו לחלוטין מי הדמות, מה התכונה הדומיננטית שלה, והיא לרוב אינה משתנה או מתפתחת במהלך הסיפור. אני לא מכירה כאלה אנשים בחיים האמיתיים.
דמות עגולה היא זו אשר עוברת שינוי במהלך הסיפור, והקורא נחשף לפנים שונים באופיה ובחייה. אפשר לשנוא או לאהוב אותה, אבל תמיד יהיו לנו מספר סיבות לחזור בנו. יצא לך כבר פעם בחיים להפוך להיות החברה הכי טובה של מישהי שחשבת שהיא סנובית/טיפשה/פרחה/בחיים לא תבין מה את עברת בחיים? קרה לך שהתאהבת במישהו שלא סבלת מהרגע הראשון שראית אותו?
(יש לי זוג חברים טובים ואהובים, כבר מעל לשני עשורים. לאחר מספר שנות היכרות, וחברות אוהבת, הם גילו לי שבתחילת דרכנו הם לא ידעו להחליט אם אני ממש טיפשה, או ממש חכמה בקטע שאי אפשר להבין בכלל. הם לא הסכימו לגלות לי מי חשב מה, ובכל מקרה הם טרם החליטו).
איך מעניקים עומק לדמות שלנו? איך מסכימים להכיר בכך שהמבט שלנו הוא בעצמו לעיתים שטחי, מסרב לראות את השכבות העמוקות שקיימות מולנו?
קודם כל, זוכרים כי כל אדם סביבנו הוא דמות עגולה. אף אדם אינו רע מוחלט או טוב מוחלט, וכל טייפקאסט הוא שטחי.
תרגיל מצוין הוא לחשוב על דמות אמיתית מחייכם, עדיף מישהו שאינכם מחבבים או מכירים לעומק. (הכי קל לשנוא מישהו כשלא מכירים אותו מספיק. סבא שלי היה מכנה את זה "שנאת חינם"). אחרי שבחרתם מישהו כזה, הכניסו חמלה. נסו לעגל ולהעמיק את נסיבות הסיטואציה. חייבת להיות דרך להבין או לעורר הזדהות גם אצל הדמות הכי מעצבנת.
למשל, יש אשה אחת שאני מכירה היכרות שטחית למדי. תכונותיה הבולטות, מנקודת מבטי ומכל מפגשיי איתה, הן: וולגריות, קולניות, גזענות וצרות אופקים. התחושה העיקרית שלי מולה היא אי נעימות. לא נעים לידה.
יום אחד, בסיטואציה נפוצה למדי, הרמתי את עיני והצלחתי לראות משהו שהוא מעבר ליומיומי, זניח ומיידי. אותה אשה נפרדה מהבת שלה בגן. הילדה קצת בכתה ונצמדה לאמא. היא חייכה אל ילדתה, הרימה אותה ושאלה: "מה, את אוהבת את אמא? איזה כיף לי. את אוהבת אותי, בגלל זה את לא רוצה שאלך? איזה כיף. תביאי חיבוק". לרגעים ספורים התערבבו התלתלים של שתיהן, אחת זהובה ואחת משקיעה בצבע שיער דומה.
פתאום, בסצינה אחת, נפתח תריס בחלון ממנו צפיתי בה תמיד, הוסר האנטי מחיקון וראיתי אותה בגוונים ובתלת ממד.
עכשיו יש מולי דמות עגולה. לו רציתי לכתוב עליה סיפור, יכולתי לתאר אותה על צדדיה הנוגעים ללב. יכולתי לתאר איך היא מתעוררת בבוקר ושונאת את עצמה. איך היא מתבוננת בבתה המושלמת ומרגישה עד כמה אינה ראויה לאושר כזה. איך היא מעשנת בשרשרת כדי לעטוף את עצמה במסך עשן שלא יאפשר לאחרים להתקרב יותר מידי. אולי יכולתי להמציא (היא כבר מזמן הפכה דמות בדיונית במחברת שלי) תיאור מהילדות שלה, שמקרין על מי שהיא כיום. יכולתי להרשות לעצמי לתאר אותה בחמלה ולאפשר לקורא להחליט בעצמו מה דעתו עליה.
אנחנו לעולם לא יודעות מה קורה מאחורי דלת של אדם אחר. הכניסי חמלה.
ללא חמלה, הדמויות שלך ישארו שטוחות וחסרות. המבט שלך יישאר שטחי. בכתיבה ובחיים.
