במשך שלוש שנים הייתי מאד עסוקה בלהתגרש. חלק מהעיסוק הזה הוא להתרסק כלכלית ולצמוח רגשית.

הייתי מאד עסוקה בלהתגרש, והגט המשיך לא לקרות. בזמן הזה נדדתי עם ילדיי בין דירות מחורבנות יותר ופחות, בין הלוואות ובין עבודות הזויות, והכנפיים שלי הלכו ונפרשו עוד ועוד. הלב שלי הלך והתרפא, והתחיל להפתח ולשמוח.
חשבון הבנק שלי מעולם לא היה מבסוט עלי, לא בתור נשואה ולא בתור פרודה ובטח לא בתור בוגרת תואר שני במדעי הרוח, יאללה שלך אשה, לא יכולת לבחור משהו קצת יותר מניב לפני שחשבת להתחתן, לשקוע כל כולך בגידול ילדים ובעשיית אמנות חסרת רווחים פיננסים ואז להתגרש.

כתיבה היא העיסוק העיקרי שלי מאז גיל ארבע. בכל פעם שניסיתי לעשות משהו אחר, הכתיבה אמרה לי, עזבי את יודעת שאני הפרנסה והשליחות שלך.
אני מוציאה אנשים לקסמים שלהם כבר הרבה שנים. גם בתקופות הכי איומות שלי, ואלוהים ומטפלים וחברות שלי יודעים כמה איומות תקופות יכולות להיות, צפיתי מהצד באנשים שליוויתי, בהריון, בלידה, בעסקים ובכתיבה, פורשים כנפיים ועפים על הקסמים שעזרתי להם למצוא בתוך עצמם.
היו שנים שהבית והחיים לקחו אותי אליהם עמוק עמוק, ולא יצאתי אל השליחות שלי והקסמים חיכו.
כשהתחלתי להיות עסוקה בלהתגרש, כל מיני בעיות רפואיות שלי החלו להרפא מעצמן, וסדנאות כתיבה החלו לקרות מחדש, קצת שונות, יותר מעזות, כמוני.
יש לי תלמידות שכותבות אצלי מאז הסדנה הראשונה שהעברתי. הייתי אז בהריון ובצפון הארץ והיום אני אמא למתבגרים ובתל אביב ועדיין דולה של מילים, מביטה באנשים מהצד עפים אל הקסמים שלהם ועוד משלמים לי על זה.

אני ממש אוהבת את העבודה שלי.

לקראת סוף התקופה הזו, שלוש שנים של להתגרש, קרו ביום אחד כמה דברים מוזרים, שאפשר לכנות אותם בפשטות – כאפות של החיים. זה הלך ככה:
קודם כל עשיתי ממוגרפיה. שזה דבר מאד לא נעים, לא משנה כמה הצוות באסותא היו מקסימות ורגישות. זה חרא של דבר, מכשיר איום ונורא שהומצא על ידי אדם ללא שדיים, בטוח. (הממוגרפיה יצאה תקינה, השבח לציצים שלי).
ערב לפני, אהובי שבר את ליבי ועזב. (מאז הוא חזר, השבח ללב הענק שלו).
תכף אחרי הבדיקה, בעודי שותה קפה עם חבר טוב ומתאוששת, קיבלתי סמס מבעלת הדירה אליה עברתי 9 חודשים קודם לכן בלבד: יש לי 3 חודשים לפנות את הדירה מסיבות שלא קשורות אלי.
אוקיי.

ישבתי בקפה המחורבן עם חברי הטוב, ובחנתי את המצב:
אני תכף בת 40, הלב שלי שבור פעמיים בו זמנית, הציצי שלי כואב, אין לי בית, אין לי כסף ואין לי גט.
יש לי שלושה ילדים באמת מקסימים, יש לי רשת של חברים שנמצאים שם עבורי, ויש לי רק ברירה אחת, והיא – להצליח. 
חזרתי הביתה ותליתי פתק מעל שולחן הכתיבה שלי. כתבתי בו את תאריך סיום חוזה הדירה ואת המטרות שיש לי להשיג תוך שלושה חודשים בלבד: ״גט, בית, עסק, 40.״

40 יגיע לבד, לא משנה מה נעשה. העסק כבר רץ ומקסים את קסמיו. נותרו לי שני דברים – גט שלא קרה כבר שלוש שנים, ובית חדש, שיהיה בית אמיתי לילדים שלי ולי, ושיהיה בו מקום לאירוח, שהוא חלק גדול מהפרנסה שלי, ולקליניקה נפרדת שתוכל לתת פרטיות למטופלים וללקוחות שלי והכנסה נוספת. התכנון שלי בפתק הזה היה – תוך שלושה חודשים אני גרושה רשמית, עם בית שעונה על כל צרכי משפחתי, וביומולדת 40 אחגוג בו מסיבת יום הולדת שתהיה גם חנוכת בית וגם חגיגת גט. חגיגט.

אני לא יודעת לגמרי לומר איך זה קרה, 
אבל תוך חודש רקדתי בשמלה צהובה על מדרגות הרבנות עם גיטי המתוקה בידי, והריני מותרת לכל אדם שאני אבחר להתיר לעצמי אותו.
העסק שלי הלך והתבהר והתבסס ולקוחות חדשים פשוט צלצלו וביקשו שאקח מהם כבר כסף ונתחיל לעבוד יחד.
40, כאמור, יגיע תכף, מה נעשה לו.
נותר הבית. ולא מצאנו זה את זו. הימים התחילו להתקרב לתאריך היעד שלי, לרגעים נלחצתי (שזה, בדרך חמודה, הניסוח שלי ל: שכבתי ערה לחלוטין לילות שלמים כשהדאגות שלי יושבות לידי על הכרית וחופרות לי הטפות ואיומים), ואז נזכרתי שזה מה שהצבתי לעצמי ולעולם, אז תכף זה יקרה. עוזר לנשום ברגעים כאלה.
כמעט ברגע האחרון הוא הגיע, הבית החדש שלנו. הוא די חובב דרמות ואוהב הכל בגדול ועם אפקטים מיוחדים וסצנות מתח לא פשוטות.

כמעט ברגע האחרון הוא הגיע, הבית החדש שלנו. הוא די חובב דרמות ואוהב הכל בגדול ועם אפקטים מיוחדים וסצנות מתח לא פשוטות.
האם אכן לא ידעתי לומר איך זה קרה? עמוק בפנים אנחנו יודעות בדיוק איך אנחנו מכשפות את העולם.
האין ברירה פתחה לי ראיה להרבה ברירות חדשות.
בפרקים הבאים תוכלו לקרוא על קיצורי זמן, בריאת מציאות, השגת יעדים וכישופי חיים פרקטיים.