הן יושבות וכותבות, בקושי הייתי צריכה לתת להן נושא, תרגיל, הנחיה כלשהי. המילה חושך מופיעה בכל אחת מהמחברות שחילקתי במתנה סביב השולחן. המילה בור, המילה שחור, המילה ילדה. שני סבבי הקראה וזמננו תם, עד השבוע הבא.
אני יושבת בשתיקה ומתבוננת בידיים הכותבות שלהן. לק ג׳ל, בניית ציפורניים, ציפורניים כסוסות עד הבשר, טבעות, קעקועים, יושבת ומתבוננת בזרועותיהן הנעות מעל המחברת, מונחות מעל השולחן. לכל אחת ואחת מהן נראות השריטות על הזרועות. החיתוכים בבשר העצוב שלהן. חלקן צלקות לבנות חלושות זכרון מפעם, חלקן עדיין עם דם של החלמת הפצע, אצל כל אחת ואחת נראות השריטות החתוכות בבשרן.
אני מתבוננת בהן בשתיקה, כותבות ברגישות שרק אצלן קיימת, מהסוג היפהפה המתעתע, ותוהה האם מותר לי, מבחינה אתית, או חוקי המוסד הזה, או טריגרים שעלולים להחמיר להן, לגלות להן שגם אני.