״גם לסבתא שלי קראו תמר!״ היא מתרגשת בקולה הצרוד, מתקרבת אלי עוד יותר ותופסת את הזרוע הפנויה שלי.
היא קטנטונת, כבר כפופה, והשיער שלה פזור ארוך ולבן. גם העיניים שלה כבר כמעט לבנות-תכלכלות מרוב קטרקט. אנחנו מדברות על עדות ודורות, שתמר מופיעה אצל כולם, והיא מפליגה בדיבורים שלה, בתחילה גם אני חוטאת בחטא העצוב של להניח שהיא לא לגמרי איתנו, אבל במהרה אני שומעת שכל מילה שלה במקום, וכל מה שהיא מספרת נשמע כמו אמת עמוקה של חייה.
היא לא רק מדקלמת עבורי את כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, לאט בהטעמה, הצרידות הופכת לקול שנעלם בחלקים שמרגשים אותה, אל תשליכני לעת זקנה, ועוד, היא גם מספרת איך הגיעו לארץ ב״מלחמת העולם השלישית, ככה אני קוראת למלחמת העצמאות, בהתחלה הגענו לנמל של יפו, ואחר כך במשאית ישר לרמלה, ושם ברמלה היה הכל על האדמה, לירה לא היינו צריכים לשלם״ היא קופצת את אצבעות ימינה ומצמידה אותן לכף ידה השמאלית, הפתוחה, ״היה לנו שומר ומלוחיה וחובזה ונענע ועלי גפן הכל קטפנו. ככה. אני גדלתי על שקשוקה, בשביל זה אבא שלי גידל תרנגולות בחצר, שתמיד יהיה לי ביצים לשקשוקה. כמה ילדים שאני האכלתי״ היא מושכת את הסופים של החלקים החשובים, הקול שלה גובה, מצטרד ונעלם, העיניים דומעות.
״את יודעת איך להכין את השקשוקה? את קוצצת את העגבניות, לא מקלפת! לא מקלפת!״ אצבעה מול עיני בכמעט איום, פאוזה דרמטית, ״ואז, את שמה אותם במחבת, ככה כמו שהן בלי שמן, כי השמן עושה שהעגבניות ישפריצו עליך. ואז את מכסה, ונותנת לעגבניות ככה להתרכך. רק אז את מוסיפה שמן! איזה טעם יש לזה ״ העיניים מתגלגלות בחיוך רחוק, ״עוד אני יכולה לטעום את זה בפה שלי, כמה ילדים שאני האכלתי, ונכדים ונינים״
לכתוב כמעט ואין לה כח. היא אוחזת את העט, כותבת פעמים בס״ד, ומוסיפה כמה ביטויים מהמקורות. ואחר כך כותבת באותיות רועדות – אני אוהבת לעשות טוב למי שסביבי.
ואז מתעייפת מהכתיבה וממשיכה לדבר.