ג׳ק קרואק כתב את “בדרכים” בשטף כתיבה על גבי גליל נייר רציף. לכן הספר קיבל את הכינוי ׳המגילה׳. פיקאסו שירבט איורים יפהפיים על מפיות בתי קפה.
יש לנו נטיה להתאים את עצמנו ולהקטין את עצמנו לגודל הדף בו אנו כותבים ולכלי הכתיבה בו אנחנו משתמשים. צאי לגילוי וחקירה, ותטעמי איך מרגישה הכתיבה שלך בעפרון, בעט כדורי, במחשב נייד, במקלדת של פעם, במכונת כתיבה (כן כן, תתפלאי איזה מקצב של כתיבה יתגלה בפניך כשתקלידי את הטקסט שלך על גבי מכונת כתיבה).
נסי לפרוש גיליון ניר עיתון על הרצפה ולכתוב בו, ותראי מה קורה.
פנקס.
כריכת ספירלה.
טאבלט, בפתקים של הטלפון הנייד, וואטסאפ לעצמך,
כריכה קשה. כריכה רכה. פתקים מקושטים. דפי טיוטה שכתוב עליהם בצד השני.
a5, a4,
מפית של ארומה,
סטיקי נוטס,
לוח מחיק,
חלון זכוכית ענק בטושים מחיקים.
לוח של פעם עם גירים.
פליפ צ׳ארט.
משבצות, חלק, שורות עבות, שורות דקות, דפי תוים, נקודות, משושים
עפרון מכני, 6b, עט ג׳ל 0.7, פיילוט 0.4, סטבילו צבעוני, טוב די, נסחפתי לאורגזמת ציוד משרדי. Stationary Orgazm.

לקפוץ מצוקי הדף

אם לא תרחיבי ותגווני את גבולות הפורמט שלך, תעצרי תמיד בשלב מסוים. תחיי חיים של להשאר תמיד בקופסא, במסגרת, בגבולות הברורים של כולם סביבך, של המקובל והידוע בלבד. כמו כל דבר אחר בחיים, תני לעצמך להתנסות. להבדיל מכל דבר אחר בחיים, כאן אין שום סכנה. תנסי, תבדקי, תטעמי ותלמדי על עצמך מה טוב עבורך ומה מניע בתוכך את ההשראה והיצרים.
כשתגיעי לקצה הדף, אל תעצרי. גם אם אין לך מה לכתוב או לשרבט יותר. קפצי מהצוק. דמייני את קצו הדקיק של הדף כמו צוק מפחיד אבל יפהפה, פרשי ידיים ועופי קדימה והלאה. בדף הבא, תראי מה יקרה.

ומה אם גדול עלי כל זה?

לפעמים, מרחב גדול מדי, דף גדול וריק מדי, קובץ מהבהב בתוך מחשב שהוא חלון לאינטרנט הענקית, יכולים לאיים, לשתק ולהשתיק. לכי תמלאי את כל זה במשהו, ומה כבר יש לך להוסיף.
אשה מתוקה שהגיעה אלי לטיפול דרך כתיבה, הופיעה לאחד המפגשים כשהיא כל כך עמוסה ומתוחה רגשית, עד שאחזה בעט ולא הצליחה לבטא מילה אחת. ״תני לי כיוון, נושא, תני לי שיעורי בית לעשות״ היא ביקשה. אך לא הצליחה להתמסר לכתיבה שתזרום מתוך כל אחד מהנושאים שעלו בשיחתנו.
פרסתי על פני השולחן את כל הפתקים שאני משתמשת בהם כסימניות בספרים, תזכורות להדביק על מסך המחשב שלי, רשימות לנעוץ על הלוח. פיזרתי מתוך המגירה את כל הטושים המחיקים כדי שתוכל לכתוב על החלון ואת כל כלי הכתיבה (ויש לי הרבה. הרבה כלי כתיבה). העמדתי בחלל החדר את מעמד הדפים הענקיים שמשמש לישיבות צוות וסיעור מוחות.
היא הלכה וטבעה במרחב האפשרויות ומצוקתה הלכה ושיתקה אותה.
״אני לא מסוגלת להוציא מילה. זה לא יעזור היום״.
תבחרי מה שאת רוצה מכל מה שיש כאן.
היא בחרה בפתק דביק בדוגמת שיש. 3 על 5 סנטימטר.
ועכשיו, הצעתי לה, שימי על הפתק הזה רק 6 מילים. כמה שנכנס עליו.
היא סגרה את המחברת שלה. הניחה את הפתקון מולה, כתבה בו שש מילים והחלה לבכות.
השיר הקצרצר שהיא הניחה בפתק, הביע את מה שהכאיב לה כל כך באותו היום, עד שכאב חיים שלמים נכנס דרכו ושיתק את יכולתה להתבטא. מתוך הפתק הקטן, יכולנו לפתוח חלון, שער בגודל שלוש על חמש סנטימטר, שהוביל אל הפצע מוקדם בהרבה. שכבות של שנים וכאבים, כמו ערימת מסמכים עתיקה, הסתתרה מאחורי הפתק הזה. כשהכאב הוא כל כך עמוק, אי אפשר להגיע אליו בתנועות גדולות ואמצעי לחימה משוכללים. יש מקרים בהם גבולות הפורמט צריכים לקטון עוד, עוד, עוד, עד שיתאימו רק לפתח הלב המדמם ומשם יובילו לנו את הדרך.