בסדנאות ובפגישות איתי אין חובת הקראה או שיתוף. אין סבב, אין ביקורת עבודות. יש שם בחוץ כל כך הרבה ביקורתיות, שיפוט ותחרות, שהחלטתי שיהיה מקום אחד בו אנחנו פטורים מזה. לכן אמנם כולם כותבים, גם החסומים ביותר, כאמור. אבל רק מי שרוצה, קורא בקול את המילים הטריות שאך נכתבו ממנו. הכלל הזה הוא למעשה המשך ישיר של איסור ההתנצלות.
כאן זו לא סדנה. את כותבת לעצמך בעצמך. יש לך את הבחירה האם לשמור לעצמך את מה שעלה, האם להשפריץ את הכל החוצה לעולם, ואולי לבחור, מתוך הקשבה עמוקה וראשונית לעצמך, כמה מילים, עמוד או פסקה, אותם תרצי להעניק למישהם שם בחוץ. לעזור להם לחוש שייכות, לשייך את עצמך.
אל תחששי שאת מפריעה ואל תקצרי ותצמצמי את הנוכחות שלך. תני לעצמך להשתייך, למלא את המרחב באור שלך, להעניק מעצמך החוצה לעולם. להעניק את מילותיך לאחרים זו, בעיני, נדיבות.
כשאת בוחרת לשמור את עצמך לעצמך, עשי זאת בגאווה, בשלווה, היי שקטה עם האוצר שבידייך וזכרי שהוא שלך לנצח, וזכותך לעשות בו כרצונך. כשאת בוחרת להוציא אותו לעולם, שמרי על עצמך, זכרי את גבולותיך. כך או כך, מבחינתי – העיקר הוא שכתבת. שביטאת את עצמך על הדף. תודה לך על זה. מה שקורה אחר כך, חשוב הרבה פחות.
