לוגו מוזה מקצועית

תמר אגמון, ליווי וייעוץ למנהלים.

סבתא שכל וסבתא אדמה

שתי סבתות היו לי. אחת היתה חומה ורחבה, עם עיניים בצבע זית. אחת היתה עם תלתלים בלונדיניים ועיני תכלת מלוכסנות. לאחת היו ציפורנים ארוכות, מטופחות, לשניה ידיים שריריות מעבודה.

אחת לימדה אותי לשבת כמו ליידי (קרסוליים משולבים ושתי ברכיים נוטות לאותו הצד), השניה טיפסה על עצי הפרי והיתה משליכה את פירותיהם למטה, אל הסל שביקשה ממני להחזיק.

אחת גדלה עם כסף, השניה גדלה עם דת.

האחת גרה בדירה עירונית, השניה בבית כפר עם חצר ענקית, אדמה אדומה.

בביתה של האחת, גזרתי לעצמי את הפוני במספרי תפירה קטנים, סבתא צחקה כשהתעוררה משנת הצהריים. בביתה של האחרת, חיכיתי לסבתא על השביל, עד שדמותה תתקרב, לבושה לבן, חוזרת ממשמרת התנדבות בבית החולים.

סבתא אחת לימדה אותי ובחנה אותי על מילים בעברית, סבתא אחת הפצירה בי לאכול.

כשהן היו נעלמות, כל אחת לחדריה, סבא אחד היה לוקח אותי לבקר את השכן שכתב ספרים. סבא אחד לקח אותי לבית הכנסת.

לסבתא אחת היתה גלידה שרבט במקפיא, לשניה היו גבישי סוכר בצנצנת.

ישבתי במטבחיהן, אצל האחת אהבתי לשחק במאזני המשקולת, אצל השניה בכלי התפירה.

האחת כתבה שירים, השניה קראה איתי ספרים.

עם האחת שיחקתי רמי קוב במרפסת, השניה לבשה את שמלת הבחוץ שלה ולקחה אותי לראות את האש והמים בכיכר דיזנגוף.

אחת קיבלה תארים באוניברסיטה, שם. השניה החביאה אקדח בשמלתה, בדרך לכאן.

מאחת למדתי לדבר אל הצמחים, מהשניה קיבלתי את גומות החן.

אני זוכרת את הקולות שלהן, את כפות ידיהן. מילים שאמרו לי, כל אחת במבטאה הזר שלה.

הסבתות שלי מתו מזמן. את העיניים וגומות החן אני רואה בפני ילדיי.

סודותיהן מתגלים לי בזמנם.

אספתי תארים והצמחתי גינה וילדים.

עזבתי את האדמה ויצאתי למצוא אותה בתוכי. אני עדיין מטפסת על עצים.

סבתות לא תמיד יודעות עד כמה הן נשארות בעולם זמן רב אחרי עזיבתן. כל אחת מהן ממלאת חלק בתוכי. ושתיהן יחד מלמדות אותי איך לשלב את כל החלקים שלי מבלי להתבייש. הן מלמדות אותי על כסף, צמיחה, כתיבה והקשבה.

ואיך ללמד נשים אחרות, להקשיב, לשלב את חלקיהן, לקרוא לסבתות הפנימיות שלהן ולהמציא משהו חדש בעולם.

אהבת?
שתפי את כל הטוב הזה!

2 מחשבות על “סבתא שכל וסבתא אדמה”

    1. תמר אגמון

      תודה, שירה (:
      כן, שתיהן זכורות לי בשילוב, למרות שהיו באמת שונות זו מזו מאד. אולי כי הן גרו בישובים קרובים ובסוף ימיהן גרו ממש קרוב אלינו.
      ואולי זו הדרך שלי לספר את הסיפור, דרך המורשת שלהן שמשולבת יחד בחושים שלי

להגיב על שירה ביטול התגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.