מוזה מגיעה לעבוד עם מי שמבקש עזרה ומסכים ללכת אחרי סימני הדרך שמתגלים בפניו.

זה לא יהיה כמו עוצלי גוץ לי?

בשנות התשעים היה סרט קומדיה בשם "המוזה", בכיכובם של שרון סטון, אנדי מקדואל ואלברט ברוקס, שגם יצר את הסרט.

הסרט מציג משל חמוד על איך עובד תהליך יצירתי. המוזה, יצורה גחמנית ומסתורית שמופיעה בחייו של תסריטאי כושל ונוירוטי, היא ממש אחת מתשע בנותיו של זאוס. מיטב הוליווד כבר נעזרו בשירותיה (היוקרתיים למדי). "אני לא שואל יותר מדי שאלות, רק מקבל ממנה", אומר לו חברו המליאן והרגוע, ג'ף ברידג'ס, עם פסלון האוסקר הנכסף על המדף.
יש לה תנאים, כמו להיות מוכן לקריאה שלה בלילות, כי הלקוח יידרש לעבוד בכל שעה שבאים רעיונות ומחשבות.
המוזה יודעת בול מה היא רוצה בכל רגע ואין לה עכבות. הקסם מתרחש, כשהאדם מסכים לבצע את כל הגחמות והרצונות שלה. המשל כאן הוא דווקא לא להקשיב לדמות חיצונית, אפילו אם היא שרון סטון, אלא לאינטואיציה היצירתית שלך. ככל שנתמסר למסרים של היצירתיות שלנו, כך היא תתחדד ותהיה עשירה ומרתקת יותר, ובעיקר, היא תהיה גלויה לעולם.

התסריטאי, שמקווה לקסמים נטולי מאמץ, שואל את המוזה שלו:

את לא כותבת בכלל? זה לא יהיה כמו עוצלי גוץ לי, אקום בוקר אחד עם תסריט מוכן?

מוזה: זה לא יקרה.

היה משעשע לצפות בסרט מחדש לאחר עשרים שנה, כי כך נשמעות לפעמים שיחותיי עם הלקוחות שלי.

לעבוד עם מוזה מקצועית

תביאו את עצמכם, את הרעיון הגולמי שלכם, ונעבוד יחד על איך להקשיב לעצמכם, לרעיון ולקפיצות היצירתיות, שתמיד בלתי צפויות. ולפעמים מפחידות או נראות חסרות פואנטה. ואז נמצא את השביל המעשי להפוך את ההקשבה הזו לעסק קיים ומשגשג.

מהם השירותים שאפשר לקבל ממוזה מקצועית? מפגשי סיעור מוחות, תהליך ארוך של ליווי ופיתוח עסקי, יום מרוכז (ומפנק למדי) של השגת יעדים, סדנאות צוות, אימון מנהלים, תמיכה והדרכה מתמשכים. העבודה נעשית עם יחידים או צוותים, ואינה תלויה בתעשיות ספציפיות או בסוגי פרויקטים מסוימים.

אחד היתרונות של עבודה עם מוזה מקצועית, הוא לקבל נקודת מבט רעננה ולהיחלץ מחסמים יצירתיים. לשמוע ולהיחשף לתובנות לגבי תהליך היצירה שלך, עשוי להיות משמעותי כשנאבקים להעלות רעיונות חדשים או להגשים את החזון שלך.

לסיכום, מוזה מקצועית יכולה להיות משאב רב ערך עבור כל מי שמחפש לנצל את היצירתיות שלו ולהביא רעיונות חדשים לחיים. על ידי מתן תמיכה, הדרכה והשראה, מוזה מקצועית יכולה לעזור ליחידים ולצוותים להתגבר על חסימות יצירתיות ולהשיג את מלוא הפוטנציאל היצירתי שלהם.

ייעוץ עסקי הוא תהליך רגיש מאד. בשלב ההתחלתי, העסק הוא חלום סודי ולא מנוסח. היזם, שעדיין אינו יודע שזה מה שהוא, מגיע לפגישה איתי ומעז לספר לי את הרעיון שמהבהב בביישנות בתוך הראש והלב שלו. בעדינות ובהקשבה עמוקה, אנחנו מתחילים לפענח יחד את הדרך שבה יתגשם  החלום שלו על פני האדמה. קודם כל, דרך התאמה למבנה העסקי-נפשי של היזם. רק אחר כך מתחילים לעבוד על הורדת הרעיון למציאות הממשית. בדרך הייחודית שתתאים לו.

כשבעלי העסק הם לא יזם אחד אלא שניים, מדובר בתהליך אחר לגמרי.

כששניים מנהלים יחד עסק, או מבקשים להקים משהו חדש ביחד, מערכת היחסים שלהם היא חלק גדול מהתהליך. היא שותפה נוספת בעסק.

סוגים שונים של זוגיות עסקית

השותפות

שתי שותפות מקצועיות הכירו במסגרת לימודיהן והחליטו להקים יחד עסק בתחומן. כל אחת מביאה את המומחיות שלה, את הנישה שלה בתוך התחום המשותף. האחת היא אש להבה, ממהרת לראות את השורה התחתונה ולהגיע לתוצאות, מתקשה כשהדברים לא הולכים לפי ההיגיון שלה. השניה מעמיקת חשיבה, רגועה, שקולה ואיטית. חוששת לראות קדימה, מתמקדת בפרטים העכשוויים.

מעבר לרעיון העסקי המבריק שהן יצרו, שעוזר למאות אנשים, חלק ניכר מעבודתנו המשותפת נסב סביב מלחמות אגו סמויות, שהסכימו להתגלות עם הזמן. על מי המנהלת ומי הסגנית, מי הביאה יותר לקוחות, מיהי בעלת הניסיון ומי זו שמחזיקה את העסק 'על אמת'. בזכות מי יש יותר חשיפה ויותר הכנסות. כשאחת נמצאת עם ילד חולה בבית, היא מתקשה לשחרר ולסמוך על שותפתה, שתתקדם כפי שרצתה.

כשיכולנו להתבונן ולראות את מערכת היחסים בין שתי החברות, נוצרה אפשרות להתאים את משימות העסק ואת התפקידים הרשמיים של כל אחת מהן, כך שיתאימו באופן הרמוני למקצב של כל אחת וליכולות שלה. הגיעה הבנה כי שתיים אינן יכולות וגם לא צריכות לשבת על אותה משבצת ולעשות את הכל יחד ואותו הדבר.

האחיות

שתי אחיות החליטו לפתוח מותג יצירתי, שפוגש את חלום ילדותן. לאחת יש זמן פנוי לעבודה הפיזית היומיומית ולשניה יש משפחה צעירה בימי קורונה, מעט מאד זמן פנוי ופנאי רגשי ומחשבתי, אך היא בעלת החזון וההובלה. האם יש צורך בשתי שותפות בעלות נפח עשייה זהה? האם תרומתה של כל אחת נמדדת על פי אותם מדדים? יש מדדים של זמן וכוחות, שעות בהן מתבצעת פיזית מלאכת הייצור. ויש מדדים פחות מדידים, של חשיבה מחוץ לקופסא, מציאת פתרונות יצירתיים ויכולת ראייה רחבה. כאן מצאנו אפשרות לחלק את זמנן של השותפות לפי המדדים הרלוונטיים לה. יתכן שאחות א' תקיים יותר שעות פיזיות בעסק, בשבוע שבו אחות ב' כלל לא להיה נוכחת בו. יתכן ששעותיה של אחות ב' יהיו פחותות, אך תובנותיה וההחזקה שלה יניבו תוצאות ארוכות טווח, שיסייעו לאחות א' להמשיך בפעילותה. באופן בלתי נמנע, יעוץ עסקי לשתי אחיות מכניס לתוכו גם תכנים רגשיים עמוקים לגבי מקומה של כל אחת במשפחה וזו מול זו. מתוך התבוננות בפעילות העסקית והיצירתית שלהן, יכולנו לראות את ההישענות שלהן זו על זו וכמה משאבים הן מעניקות זו לזו דרך מערכת היחסים המיוחדת שלהן. משאבים רגשיים אלו אינם יכולים להימדד בצורה מספרית של זמן וכסף.

הנשואים

זוג נשוי שנים ארוכות, מחליטים להקים פרויקט חברתי שאפתני. לראשונה בחייהם הם ניצבים מול הצורך לתכנן מראש את מהלכיהם, לבנות פרזנטציה, תכנית עסקית, להגיש אשרות ומסמכים רשמיים. לאחר שנים רבות של זרימה וצמיחה טבעית, כמו משפחה, הצורך בהתנהגויות חדשות ולא מוכרות כאלו יוצר הרבה התנגדויות. כשאוהבים ומכירים היכרות עמוקה זה את זו מאז הנעורים, לעיתים קשה לראות את ההתנהגות החוץ-משפחתית זה של זו, לא בתור איש ואישה נשואים והורים, אלא בתור מנהלי עסק רחב.

גם מולי נוצרת התנגדות, כשאני נכנסת לתוך מסגרת פרטית ואינטימית של משפחה ותיקה. כשחיים בתוך שפה פרטית-משפחתית, זה מאתגר פתאום להוציא את הרעיון שלהם החוצה, לאדם חדש בעל שפה חיצונית. התרגום בין השפות הללו אינו רק מילולי, אלא גם רגשי והתנהגותי. איך מתנהלים שלא באוטומט שהתרגלנו אליו אחרי שנים של יחסים?

זוגיות פתוחה – בין הבית לעסק

רעיון מתחיל בפנים, בלב ובראש. לפעמים ההבשלה נמשכת שנים רבות ולפעמים היא מושפרצת החוצה לעולם באופן מיידי. אדם מעז לבטא לחישה מבוישת של החלום שלו, בלי לדעת מה תהיה התגובה ואיך זה ייראה בחוץ. לפעמים לקוחות אומרים לי "רק התחושה של לספר לך את הרעיון שלי, כבר מקלה עלי. עד עכשיו העזתי לספר רק לאישתי". כולנו זקוקים להכרה, להקשבה, למישהו שיראה אותנו ואת הרצונות שלנו. במובן העסקי – כל רעיון זקוק למי שיקבל אותו ככה, לא מוכן ולא מושלם, ויגיד לו אוקיי, בוא נראה איך מגשימים אותך.

העסק זולג הביתה. גם כשהיזם או היזמת מקימים לבד עסק, קיים שיקול של הבית והחיים. אם עד כה סיפרתי רק לאישתי, עכשיו יש עסק שאותו אני מספר לעוד אנשים. אם עד כה העזתי רק לחלום בתוכי, עכשיו אני מעז להביא את הרעיון הביתה, ולשמוע מהאנשים הקרובים לי את דעתם.

מתחילה זוגיות עם העסק. העסק הוא ישות שיש להקשיב לה, לכבד את הקצב ואת הצרכים שלה. לשים לב מתי אנחנו לוקחים יותר ממה שהיא מסוגלת לתת ומתי אנחנו מזניחים אותה ולא נותנים לה את מה שהיא צריכה ומבקשת. הישות הזו מתפתחת ולומדת איך להשתלב בתוך חיי משפחה קיימים.

מבנה עסקי נפשי – טיפוסים של אנשי עסקים

תורות עסקיות שונות מתמקדות בטיפוסי ניהול, המחולקים לפי אופיים. לכל טיפוס יש אות ואיפיון ייחודי.

אנשים שעובדים על התפתחותם האישית יגלו שהטיפוס שהם תמיד חשבו שהם, הולך ומתגמש לכיוונים של טיפוסים שונים ושלמעשה קיימים בתוכנו כל הטיפוסים, כל אחד במינון שלו. אם תבחנו את מי שהייתם לפני שש או עשר שנים והיום, תראו כי אתם לא אותו טיפוס ושאין מובהקות. אני גיליתי על עצמי שיש בי תושיה, יכולת פרקטית הרבה מעבר למה שתפסתי מעצמי בתור היפית חולמנית. חוכמת הדרך (ולהיות אמא) לימדו אותי להצליח לדרוך על הקרקע ולתת לידיים להמשיך לעבוד, גם כשהראש והלב מרחפים בעולמות אחרים.

לתת ליד החזקה להוביל

קרל גוסטב יונג איפיין כמה טיפוסי אישיות, הממוקמים בקצוות מנוגדים של סקאלה, ועליהן ניתן למקם את אופי וסגנון האדם בצורה גמישה. קו אחד הוא בין מופנם (אינטרוורט) למוחצן, והוא הבסיס לאישיות האדם. הקו השני עובר בין אינטואיציה לחושים, מה שעבורי מזכיר את החלק הנקבי והחלק הזכרי הקיימים בכל אחד. הציר השלישי עוסק בחשיבה מול רגשות – קבלת החלטות לפי רגש ואיך החלטה שלי תשפיע על רגשות של אחרים לעומת לפי חשיבה מושכלת שבה מקבלים החלטה לפי עלות מול תועלת, סיבה ותוצאה. הציר הרביעי על פי יונג הוא שיפט מול תפיסה – איך מתנהלים בחוץ מול אנשים, בגמישות או בקפדנות.

תלמידותיו, מאיירס ובריגס, המשיכו את ההבחנות הללו ובנו בעזרתן כלי לאפיון טיפוסים, המאפשר לבדוק התאמה בין אנשים, אפשרויות לעבודה משותפת, ניהול וקבלת החלטות בחיים ובעסק.

יש לנו שתי ידיים. אנחנו פועלים באופן טבעי עם היד החזקה, הדומיננטית שלנו.  אם בתהליך יעוץ וליווי עסקי, נעבוד תכף ומיד על להפעיל את היד הפחות דומיננטית, הדבר עשוי להוביל לתקיעות והתנגדות. לא חייבים. אפשר ורצוי להתחיל מלעבוד על הצדדים הטבעיים, שזורמים בקלות אצל היזם, ודרכם למצוא איך לפעול ואיך להתחיל את הדרך החדשה שלו. אם אדם הוא מאד מופנם, לא נריץ אותו קודם כל לחשיבה שיווקית ואיך לצאת מיד לאור. אם אדם מעדיף את הוואו של התמונה הגדולה, החזון הרחוק והמופלא שלו, כדאי ואפשר להתחיל משם, ואז ללמד אותו איך למצוא את הפרטים הקטנים, ולהסכים להיות בהם. התבונה היא למצוא את הנתיב הפשוט אצל כל אדם, ומשם לצאת לדרך. ככל שנבנה אמון ותחושת חוזק, ניתן יהיה לעבור דרך פחדים, מחסומים והתנגדויות שיגיעו בהמשך. ולבנות עוד יכולות גם מתוך היד הלא דומיננטית.

תרגיל שיעזור לך לזהות את המבנה העסקי נפשי שלך:

ערכו שתי רשימות – פעולות שמרוקנות אותי במהלך היום ופעולות שמתדלקות אותי במהלך היום. שימו לב איפה יש יותר משקל במהלך היום – על להיאבק לעשות את מה שמרוקן אותי, או על לזרום עם מה שממלא אותי. רובנו נלחמים על להיות מה שלא טבעי לנו.

העסק בגלגל החיים

חלוקה נוספת של טיפוסים עסקיים עשה יצחק אדיג'ס, אשר ראה את מחזור חיי העסק כשלבי חיים. ואם אנחנו פה בענייני זוגיות; כל רעיון, יוזמה, חלום ופטנט מתחילים בהידלקות, חיזור בין שניים, התאהבות. ואם הולך טוב, ממשיך לבניה של משהו חדש בעולם, לידה של תינוק-רעיון שמתחיל לגדול וללכת בכוחות עצמו ולהיות עסק. לכל עסק יש גם את שלבי הקמילה שלו, כמו לכל מחזור חיים. אין זה אומר שכל עסק ימות תמיד, אבל בכל עסק יש מחזורי שינוי, מיתה של משהו ישן ולידה של חדש.

אדיג'ס גם הוא חילק את האנושות לארבעה טיפוסים, אך דגל בשילוב אורגני בין כולם, כשכל טיפוס נקרא על פי מינונים של החוזקות שלו. הטיפוס היזמי, המקדם (Entrepreneur), הטיפוס הביצועי, המשימתי  (Producer), הטיפוס האדמיניסטרטיבי, המנתח (Administrator ) והטיפוס המתכלל, שמשלב בין אנשים, מקומות ורעיונות – האינטגרטור (Integrator). כל אחד מהם מתאים יותר לשלב אחר של חיי העסק. סטארטאפ בתחילת דרכו יזדקק למנהל בעל מינוני יזמות ואינטגרציה גבוהים מאשר אדמניסטרציה וביצוע. מנהל בתאגיד ותיק יהיה יותר אדמיניסטרטור ופחות יזם.

בזוגיות עסקית – היתרון של שניים הוא נפלא, לכל אחד יש יד דומיננטית ייחודית שיכולה להצטרף אל הישות החדשה שנקראת העסק. אנשים שעובדים יחד יוכלו להשלים את צרכי העסק, דרך נתינה של הצדדים החזקים יותר שלהם, איפשור וקבלה של צדדיו החזקים של השותף, בן הזוג העסקי שלהם.

זיהוי של איזה טיפוס אנחנו יעזור לנו לראות נקודות עיוורות בניהול העסק, לזהות מתי אני עלולה לפגוע בלקוח או בשותף, מתי כדאי שאפנה את המשימה למישהו מתאים יותר ואתפנה לפעול מתוך האזורים הטובים יותר שלי.

להיות מודעים לעצמנו מתוך מערכת יחסים, זה אולי הדבר החשוב ביותר שניתן לעשות למען עצמנו, למען האחר ולחיות חיים טובים יותר. הורים שמטפלים בעצמם ומפתחים מודעות לעצמם, לומדים לקחת אחריות על חייהם ועל חולשותיהם. כך הם מסוגלים לצלוח את החיים בצורה מיטיבה ולגדל ילדים בטוחים שיודעים שיש להם על מי לסמוך בבית. להיות יזמת ובעלת עסק, זו הזדמנות לעבודה פנימית משמעותית, התפתחות משמעותית שתורמת לעולם הרבה מעבר לפן העסקי.

אבל אני לא יצירתית

אין כזה דבר אנשים יצירתיים! יש אנשים שפוחדים או חסומים בתחום מסוים וחיים עם סיפור עצמי של "אבל אני לא יצירתית". כולנו יצירתיים, ויש לנו נהר רעיונות מופלא שמבקש שניתן לו לזרום. מים שאינם נמצאים בתזוזה, מתעפשים.אני מלווה אנשים דרך כתיבה והקשבה. מפגשים אישיים לשחרור מחסומים רגשיים, מקצועיים, יצירתיים, אנרגטיים.
כשלומדים לפרום ולשחרר את מה שעוצר אותנו בתחום מסוים, מחסומים נוספים בתחומים אחרים משתחררים להם.
כך למשל, אשה שהגיעה כדי למצוא שמחה ושלווה לאחר משבר בחייה, מצאה גם בית חדש ואת הדרך לממן אותו. לקוחה אחרת שהגיעה לעבוד על פרויקט עבודה יצירתי, מצאה זוגיות.לקוח מקסים אחר הגיע לכתוב שירים ויצא עם סטארטאפ טכנולוגי ואשה מבריקה אחת הגיעה לכתוב את בדידותה ואז הקימה משפחה.
את המפגש הראשון בתהליך הליווי, עושים בנפרד ובמחיר מיוחד, כדי לערוך היכרות הדדית ולראות האם השיטה של "ביטוי וריפוי" יכולה לסייע ולקדם אותך. ורק לאחריו בודקים יחד האם נפצח בתהליך ליווי שלם. כאן אפשר לקרוא את פירוט התהליך.

השליחות חשובה מהאגו

והנה פידבק מרגש שמביך אותי לשתף (: של לקוח/ה שאיני יכולה לחשוף את זהותו/ה ואת תחום העיסוק, כי חתמנו על הסכם סודיות. כשאני מתביישת להשוויץ, אני נזכרת שיש לי שליחות ייחודית להעניק בעולם, והיא חשובה יותר מהאגו שלי, שאומר לי אל תבלטי יותר מדי ואל תעידי על עצמך, תתביישי לך וכל מיני כאלה.
גם את זה אני מלמדת – איך לתת לשליחות שלך לגבור על האגו, כי יש המון אנשים שזקוקים למתנה שלך, וחבל שאת מונעת ממנה לזהור בחוץ.

Sweet Dreams (Are Made Of This)

במשך תקופה הוא נהג להגיע אלי לפגישות בהן עזרנו לשחרר את היצירתיות שלו, לבטא את עצמו בכתיבה יצירתית ואף להעז ולפרסם מיצירותיו, למרות היותו פרופסור בתחום שהכי רחוק מספרות. ההשראה שלו הלכה וחזרה אליו, הזוגיות ביניהם גיששה ושבה באהבה ובטחון הדדי, וכך גם החופש היצירתי, נטול אביוז או ניצול. איך אמרה אנני לנוקס, זה החומר ממנו עשויים חלומות.
במסגרת עבודתו, הירבה הפרופסור בנסיעות בעולם ולכן היה עוצר את פגישותינו אחת לכמה חודשים.
יום אחד הוא חזר לישראל וביקש לקבוע פגישה. הגיע, פתח את הלפטופ על השולחן שלי, הוריד את משקפיו מאפו, הבריק אותם והודיע שהוא צריך לשים בצד את הכתיבה הספרותית שלו כי הוא הבין שהוא מחויב לרשום פטנט עוד השנה. שאלתי אותו – מחוייב מטעם מי, מי מחייב אותך? והוא ענה, אני! תכף ומיד הייתי בעדו. בתור משוגעת עם תעודות שממציאה לעצמי משימות גרנדיוזיות, הבנתי את כוונתו ואת הדחיפות שבה הגיע עם המשימה שהמציא לעצמו.

איך עוזרים לגיק מפוזר וגאון להוריד חלומות לקרקע? בעזרת מדע בדיוני, כמובן.

הוא סיפר שתקוע לו רעיון מהפכני בראש כבר עשור, ואינו מצליח להוריד אותו מהמחשבות אל המחשב. "אבל אני לא בטוח שתסכימי לעבוד איתי עליו, כי מדובר בתכנות ונוסחאות, ולא בכתיבה".
עניתי שמבחינתי העבודה היא זהה – הוא זה שיוצר ועושה, אני "רק" עוזרת לו לשחרר את הרעיון מהחלום אל המציאות. התחלנו לעבוד על הפטנט, אותו חלם עשר שנים.
איך עוזרים לגיק מפוזר וגאון להוריד חלומות לקרקע? בעזרת מדע בדיוני, כמובן. וגם הרבה מאד גבולות, לוחות זמנים ואיומים בלתי עדינים.
דרך עבודתנו המשותפת, הוא הצליח לבנות בכתב עולם בדיוני שבו מתקיים הפטנט שלו, יצרנו תמונה ברורה דרכה יכולנו לראות את היישום שלו מתרחש בפועל וכך הצלחנו לחלק לשלבים מפורטים את מה שבאמת יש לעשות ולהשיג כדי לקיים את המציאות הזו בעולם הממשי.
תוך חודש היה לנו מסמך מסועף וברור שתיאר את הפטנט, ותכנית פעולה לשנה הקרובה עבור הלקוח, צעדים לכתיבת הפטנט משלב הרעיון עד לרישומו כחוק ויישומו בעולם האמיתי. המשכנו לעבוד יחד בסטארט אפ שהוא הקים לצורך הפטנט. מצאתי את עצמי, הרוחניקית ממגמה הומנית, מנהלת פרויקט הייטק בתחום שמעולם לא חשבתי שאגיע אליו או יעניין אותי, נוסעת לפגישות בפקולטה למדעים, אחרי שני תארים במדעי החברה והרוח.

CMO –  Chief Muse Officer

בהייטק אוהבים לתת טייטל מרשים לכל תפקיד. יום אחד התכתבתי במייל עם ספקית כלשהי עבור הסטארטאפ, ואז היא שאלה אותי "בעצם אני לא מבינה עם מי אני מדברת, את ואני משוחחות כל הזמן, אני יודעת מה התפקיד של הפרופסור (הלקוח שלי) אבל מה התפקיד שלך?" אמרתי, וואלה צודקת ושאלתי את הלקוח, תגיד מה התפקיד שלי בעצם? והוא ענה בלי לחכות שניה אחת – מה זאת אומרת, את המוזה! אני לא מבין מה את עושה בדיוק, אבל רק עם הנוכחות שלך, הדברים מתקדמים. הוענק לי ג'וב טייטל רשמי "CMO –  chief muse officer" והוא זה שנתן לי את הרעיון לכנות את עצמי מוזה מקצועית.

אחרי שבוע, בחור מהשכונה פרסם בקבוצה השכונתית, שהוא תקוע עם רכב ישן וזול, שחבל לו להמשיך ולנסות למכור אותו בשביל הכלום שהוא עולה ולשלם עליו ביטוח, שהוא מקבל רכב מהעבודה ולאשתו יש רכב מאבא שלה. ואולי אנחנו מכירים איזה חייל בודד או מישהו שישמח לרכב ישן אבל טוב? העזתי וכתבתי לו האם ירצה לתרום את הרכב לאם חד הורית עם 3 ילדים? הוא אמר שבטח, ושאל אם היא מהאזור שלנו. עניתי לו שהיא זו אני, הם חיים בינינו.

העבירי את זה הלאה

וזהו, תוך יומיים הייתי בעלתה של פיאט פונטו גיר ידני חבוטה וקשישה בת 15. שילמתי על העברת הבעלות ועל הביטוח ואת הרכב קיבלתי במתנה. המתוק הזה אפילו השאיר אותי עם מיכל דלק מלא. הבטחתי לעצמי שכשיבוא יומי להיות מסוגלת לרכוש רכב בכוחות עצמי, הפונטו תעבור הלאה לאשה הבאה שתזדקק לה. זוכרים את הסרט, שבו ילד קטן ממציא מושג ומלמד אותו בכיתה? תעביר את זה הלאה, Pay It Forward, הוא עקרון לפיו עליך להתבונן בחיים של אנשים אחרים, לשים לב אליהם, לראות האם הם זקוקים למשהו (לא תמיד הם יידעו למה הם זקוקים) שאינם יכולים לעשות בעצמם, ולעזור להם. החוק הוא, שהם לא יכולים להשיב לך, אלא להעביר הלאה את המעשה הטוב שעשית עבורם לאנשים אחרים. הסרט, שמבוסס על ספר באותו השם, הניע תנועה חברתית רחבה יותר ו"תעביר את זה הלאה" הפך למונח עולמי.

וכך היה. אחרי שנתיים של מסעות אמיצים מטבעון ועד סיני ובעיקר פקקי נתיבי אילון, ביררתי במספר עמותות, קבוצות ומכרות אם יש אישה שתשמח לקבל רכב במתנה. מסרתי הלאה את הרכב לאשה שהיתה זקוקה לו והעברתי את זה הלאה.

באותה תקופה היה לי סכום כסף לראשונה בחיי, איתו העזתי לקנות לעצמי בעצמי אוטו. פעם ראשונה. הפעם ידעתי בדיוק איזה רכב אני רוצה, אחרי שנתיים של להנות מאוטו אבל להיות איתו כי זה מה שקיבלתי, בחרתי בדיוק לפי מה שהיה לי חשוב. (בן זוג שהיה לי אז שאל אותי – העיקר, הוא אדום? אמרתי לו, ברור שאדום). קניתי עוד פיאט חבוטה, ידנית, אבל ממודל חדש יותר, רק בת 6, אדומה כי זה תכלס הכי חשוב, קטנה כי החיים בתל אביב מפנקים אותך במומחיות חניה וזה כיף עם רכב קטנצ'יק. רציתי רכב קטן עם מנוע חזק כדי שאמשיך במסעותיי (גם הפיאט הזו כבר הגיעה עד נואיבה וגם צפת).

ומדי פעם אני מספרת לעצמי שלא צריך יותר מזה, אז מה עם המנוע מרעיש או מגמגם, אז מה אם אני יכולה בעצם להרשות לעצמי רכב יותר מוצלח. ועוד כל מיני מחסומי דרך שכאלה. לפני כמה ימים הרהרתי לעצמי שלגמרי אפשרי ואף כדאי שאחליף השנה לרכב יותר חדש, יותר בטיחותי ומוצלח. אולי בסוף השנה, ענתה עצמי, כשיגמר הטסט. אז אני באמת (בחיי) לא אוהבת מכוניות חדשות, ואין לי צורך בג'יפ, ואני לא אוהבת רכבים משפחתיים ולשמחתי כבר אין לי עגלת תינוק ובוסטרים אז הרכב יכול להיות מיני-משפחתית.

עבורי זו הזדמנות להתבוננות פנימית. האם האוטו משקף את יכולת השפע שלי? לא לפי שוויו הכספי, אלא לפי הדרך שבה אני בוחרת את חפציי החומריים.
האם את מנמיכה את תקרת השפע שלך עד שכואב לך בצוואר, או מסכימה להתבטא חומרית, גשמית וכלכלית? האם גם כשיש לך אפשרות מלאה להגשים, את בוחרת בקטן, בזול, בלא צריך יותר מזה, בזה מספיק לי אז למה להתלהב יותר מדי. או מסכימה להעביר הלאה את מה שקטן עבורך ולהתקדם אל עבר יגואר חדשה ונוצצת, גם אם היא רק רעיון תודעתי?

תרגיל כתיבה:

בחרי אלמנט כלכלי אחד בחייך, משהו שמתחשק לך לקנות (אוטו, מטבח חדש, בית, קניה של קורס יקר, ואולי אוכל, ספרים, ועד בית) וכתבי פסקה אחת אודותיו.
בזמן שאת כותבת, שימי לב בבקשה לתחושות שעולות בגופך.
כתבי את כל ההערות ששמעת בראשך בזמן שכתבת על הדבר הזה שרצית לקנות.
לאחר שכתבת אותן, שימי לב למי הן שייכות, ההערות הללו? אני מנחשת שרובן לא נאמרו מפיך אלא הושמעו לך בשלב זה או אחר בחייך.
כתבי ללא עצירה, לפי מה את בוחרת את החפצים שאת קונה או מכניסה לחייך?

על להיות מכשפה בשמלת מעצבות.

או – כמה זה פשוט לחיות חיים מכושפים גם אם אין לך מטאטא או חתול.

או – להיות מקסימה זה להיות קוסמת.

לפני שנים רבות, היתה לי רתיעה עזה ממורים, מורות וכל מי שילמד אותי משהו חדש. מאיפה שאני הגעתי, אסור היה להיות מושפעת. ביחד עם יכולת למידה פנומנלית ותחומי ענין בלתי נגמרים, הרגשתי שאפשר לחיות ללא השפעה ממורים וחלילה לא להיגרר לאיזה תחום שישפיע עלי.
כל זאת בזמן שאני גדלה בבית של אמא וסבתא מכשפות, ריפוי טבעי והילינג הן דרכי חיים יומיומיות, וטלפתיה היא דרך תקשורת מובנת לחלוטין. 
אני נצר למכשפות, אבל ליבי היה סגור ומפוחד.
עד שהלכתי בגיל 27 ללמוד קורס דולות אצל מורה לימימה מתוקה וחכמה, שלימדה אותי את סוד המילה השפעה – לאפשר לשפע לברך את חייך ולתת למישהו אחר את הזכות לפתוח אצלי עוד שער לשפע.
זה היה מזמן. מאז עברתי לשיטה אחרת: אני מוצאת את המורה שלי ומודיעה להם שאני תלמידה שלהם מעכשיו.
מורתי המופלאה ליוגה נשית ולחיים עצמם מסיימת כל סשן בברכה לכל המורים שלנו. רגע אחד בשבוע שבו אני מעמידה אל מול עיני את כל אותם מופלאים שהשפיעו שפע רב על חיי ועל הקוסמת שהסכמתי להתגלות בתמיכתם.
אחת המורות שאימצתי לחיי כמנטורית, העניקה לי מתנה של אמון מלא במסלול החיים. בשבוע שהתחיל קורס המטפלים שלה, עברתי פרידה כואבת מאיש שאהבתי מאד, קבוצה שהתחלתי ללמד התפרקה, מצבי הכלכלי היה איום ונורא, הבריאות שלי היתה בקרשים, התקשיתי לקבל עזרה, לא ידעתי איך אשלם בכלל ואיך אעמוד בלימודים כרגע במצב נפשי איום שכזה.

את מה שפחדתי עד מוות לשלם בתחילת הלימודים, שילמתי בשפע בטחון ושמחה בסופו. למה? כי קסמים קורים כשמסכימים ללמוד.
אהבה
בריאות
שפע
כסף
שמחה פשוטה
אומץ לב
וידיעה פנימית ברורה שאת תמיד מוקפת ריפוי.
ואני, שלעסק שלי קראתי ביטוי וריפוי לפני המון זמן, הסכמתי סופסוף לשחות בתוך הריפוי ולהשפיע מהשפע שלי הלאה.

כמו נשימה – אחרי השאיפה פנימה, זה הזמן להוציא מעצמך לעולם

כשכתבתי את "המדריך לבניה ושיווק סדנה" הכנסתי פרק שלם על כסף ותמחור, הנה קטע קטן מתוכו:

"דרך מרכזית וחשובה בשמירה על חיי שפע ויחסים טובים עם כסף: תתרמי. תמיד. לא רק כסף הוא תרומה. בייחוד אם כל ההכנסות שלך בעולם הן 5000 ש"ח, קשה להוציא לתרומה כל שקל נוסף. לכן יש אפשרויות נפלאות ורבות לתרום (זכרי את העקרון של לתת תמיד יותר ממה שאת מקבלת). תרומה של בגדים וחפצים מיותרים לויצ"ו או לעמותות, לתת שעת התנדבות, לייעץ בתחומך לאדם אחד (כך נולד הספר הזה, משיחות טלפון עם נשים שביקשו את עצתי), בסדנאות שלי יש תמיד משתתפת אחת בדאנה (תשלום שהוא לפי רצון הלב ואינו מותנה בסכום כלשהו), את יכולה לתרום תשורות לקמפיין הדסטארט שאכפת לך ממנו. דאגי שחלק מהעשייה שלך תמיד יהיה בדרך של תרומה מרצון. היי יצירתית ומצאי את הדרך הנכונה לך."

הרבה מההתפתחות העסקית והאישית שלי קיימת בזכות תרומות שהסכמתי לקבל. כשלא היה לי כח לחשוב יום אחד קדימה וכשלא היה לי כסף למחיה. זוהי זרימה תמידית שמתקיימת בתוכנו – לקבל – להוקיר תודה על כך – להעביר את זה הלאה – לקבל שוב (כסף, עזרה, אהבה, מחמאה) – להזכר שכולם זקוקים לכך – לתת החוצה.
בדיוק כמו כל פעולה גופנית שלנו, החיים מורכבים מכניסות ויציאות, שאיפה ונשיפה, פנימה והחוצה. שני אלמנטים שמזינים אחד את השני ולא ניתן באמת לחיות רק עם כיוון אחד.
כמו הבלוג הזה (: והשיטה של ביטוי וריפוי – החיים העסקיים, הרגשיים והיצירתיים שלנו מורכבים מהשראה (מה שנכנס אלינו מבחוץ), מאינטואיציה (מה שנובע מתוכנו) וביטוי מלא (מה שיוצא מאיתנו החוצה לעולם).

האיש רבץ בדיוק במרכז החדר. גופו נתמך בעמוד, כי היה לו קשה לשבת על המחצלת בנוחות. כסא פנוי לא נותר עבורו. עשרות האנשים שמילאו את אולם הסדנאות מצאו את מקומם על גבי כריות וכסאות. הם ישבו בזוגות, בקבוצות וכמה יחידים, צפופים וממתינים לבאות. שלושת המנחים היו ישובים על כסאות בר מוגבהים, בחלקו הקדמי של החדר. למרות צפיפות החדר, נדמה היה כי מסביב לאיש שנשען על העמוד התומך, היתה מעין טבעת ריקה שמפרידה אותו משאר הקהל.

הסדנה החלה, המנחים דיברו והנחו, והחלה שעת התרגול. התבקשנו להתחלק לשלשות. חלק מהאנשים שהגיעו כזוג, ביקשו לתרגל כזוג ולא לצרף אליהם אדם שלישי. האיש הרובץ נותר בודד. באופן פלאי ועם זאת לא מפתיע, לא נותר לו צוות בכל הקהל.

זה היה פלאי מכיוון שהיינו קבוצה גדולה של אנשים, ולכולם נמצא מקום. היו שלשות, זוגות ורביעיות, אך איש אחד ויחיד נותר מבודד. זה היה לא מפתיע מכיוון שהוא היה מרתיע, משהו בו הקשה להתקרב. לא נעים לומר – האיש היה דוחה. היה לו מראה יוצא דופן, היה לו ריח לא נעים, הוא דיבר שטויות שאותן אמר בדיוק בזמן הלא מתאים. אבל הוא היה משתתף בסדנה הזו, שילם והגיע אליה כמו כולנו.

המנחה הבכיר פנה לאחת מהצעירות שהיו אסיסטנטיות בסדנה, בואי לתרגל איתו. וזו, שבאותו רגע מתחה את גווה הדק על כדור פיזיו גדול, אמרה, אני לא יכולה, אני מחזיקה מרחב.

צפיתי בסיטואציה מהצד וגיחכתי. איזה יופי של ביטוי מכובס שאומר, אני מעל הסיטואציה, התפקיד שאני ממלאה כאן כרגע הוא גדול וחשוב יותר מלהוציא את האיש האומלל מבדידותו ולאפשר לו ללמוד את מה שבא עבורו לסדנה הזו. זו היתה הפעם הראשונה בה שמעתי את הביטוי "להחזיק מרחב" וכך הוא נתפס בתודעתי – קשקוש רוחניקי כלשהו לפעולה חסרת הגדרה, חמקנית ומתנשאת.

כשרק התחלתי להנחות סדנאות כתיבה, במהרה הבנתי שלא אכתוב יחד עם תלמידיי ולא אקח חלק בתרגילים אותם אני מנחה בעצמי. הבנתי זאת לאחר פעם או פעמיים בהן שקעתי בכתיבה יחד עם הקבוצה, עד שהרמתי את עיני וראיתי כמה זוגות עיניים ממתינות לי. אני המנחה, הם לא ממשיכים בלעדי והם זקוקים למבט ולמילה שלי כשהם עולים מתוך הכתיבה וחוזרים אל החדר. הבנתי שמקומי אינו לחוות את מה שחווים התלמידים שלי, אלא להיות שם כשהם חשופים ופתוחים לעולם כמו ילודים. במשך שנים למדתי את רזי החזקת המרחב. אבל אז לא ידעתי שכך קוראים לפעולה הזו. שנים רבות החזקתי מרחבים. כולכם עושים זאת. כולכם משתוקקים לקבל זאת.

מרחב מוחזק הוא זמן ומקום שבו הנוכחים חשים בטוחים, עטופים, מעורסלים ואהובים. כמו תינוק. בכל רגע בו את מצליחה להיות נטולת שיפוט ומלאת חמלה. כשאת מסכימה לקבל את המתרחש מבלי להתווכח, אלא מתוך הבנה שמה שקורה כרגע הוא חלק ממה שצריך לקרות. כשהאדם שמולך מרגיש שהוא יכול, אבל באמת, לפתוח את ליבו ולדעת באופן עמוק וראשוני, שיקשיבו לו. שיראו אותו, ככה פשוט כמו שהוא.

הורות זו אמנות של החזקת מרחב. כשהילד שלנו נזרק בקריזה חסרת הגיון (עבורנו המבוגרים), אם נצליח להיות חסרי שיפוט ולא להבהל ביחד איתו, נוכל רק לחבק אותו, לנשום עמוק, ובלי מילים למסור לו את התחושה שהוא רצוי, שהוא טוב, שהכל בסדר, שעוד מעט הכל יהיה ממש בסדר. והילד הזה יכול להיות בן שנתיים או בן עשרים. הורים מחזיקים מרחב עבור ילדיהם. 

ללוות לידה היא אמנות נעלה של החזקת מרחב מקודש מאין כמותו. כשהלידה מתחילה להתפתח, מיילדות מיומנות יודעות שהן נדרשות לעשות מעט מאד. אחת ממורותיי, מיילדת בית ותיקה, סיפרה איך המיילדות הותיקות שלימדו אותה, נהגו לשבת בצד ולסרוג בזמן התפתחות הצירים. ימימה לימדה שעל היולדת ללוש בצק ולהמשיך את פעילותה היומיומית, לנשום ולעצור בזמן ציר, ואז להמשיך. עד שהלידה מצטופפת ומתקרבת. בתרבות בה אנחנו מורגלים בפעלתנות-שיא, באסור להשתעמם, כשאפילו נסיעת מונית קצרה תלווה במסך מרצד על גבי המושב, באינטרנט מהיר בכל חדר, בפולשנות ותיעוד של כל מחשבה שיש לנו, הקונספט הזו קשה להתמודדות. מה זאת אומרת 'לא לעשות כלום'?

אבל הכלום הזה הוא חיצוני. על פני השטח אולי נראה מים שקטים ונטולי תנועה. אנשים שמחזיקים מרחב, מתחילים את הפעולה הזו הרבה לפני כן. הרופאים הטובים ביותר הם אלה שיתנו את התרופה ביחד עם חיוך ואת הבשורה יחד מבט עיניים. בני הזוג האוהבים ביותר יהיו אלה שיכולים לאסוף אותך אליהם לחיבוק חם ולשתוק איתך עד שיעברו הדמעות. מנחת סדנאות טובה תאפשר לך ליצור את כלי החימר הכי מעוך ומטומבל שיצרת אי פעם, ותראה לך בעדינות את הדרך ללמוד מתוך כך. היא תעודד אותך למצוא מתוכך את הצורה שרצית ליצור. היא תלמד אותך את רזי החומר, עד שתרגישי שאת מתאחדת עם החומר ויכולה ליצור איתו ביחד, בשיתוף פעולה בין אדם לחומר ללא הפרדה ביניכם.

האתיקה הרפואית מושתתת על עקרון ראשוני אחד: ראשית, אל תגרום נזק. 

על מנת לשמור את רוחו וגופו של המטופל במצב טוב ככל הניתן, ראשית על המטפל לראות אותו כפי שהוא, לאמוד ולשקול את המצב ואת היחסים שנוצרו ביניכם, גם אם הם לעשר דקות בחדר המיון, ורק אז להחליט האם יש פעולות שצריך לבצע. הנה חלק מקסים מתוך שבועת הרופא בעברית:

"והשכלתם להבין לנפש החולה ולשובב את רוחו בדרכי תבונות ובאהבת אנוש.

אל תמהרו להוציא משפט ושקלתם את עצתכם במאזני החכמה הצרופה בכור הניסיון.

שמרו אמונים לאדם שהאמין בכם, אל תגלו סודו ואל תהלכו רכיל."

שימו לב עד כמה לא אקטיבית היא ההנחיה לרופאים. 

כל מי שמחזיק מרחב מתחיל את עבודתו הרבה לפני שהוא פוגש את המטופלים, התלמידים או הילדים שלו. העבודה היא יומיומית ותמידית. עבודה של ריפוי פנימי, השקטת התודעה, מתן כבוד לעצמי ופיתוח יכולת הקשבה עמוקה. הקשבה כזו שמאפשרת לנו לשתוק וכמעט לא להגיב, על מנת שהאדם שאיתנו יוכל לחוש שזכותו ובאפשרותו למלא את כל החלל, אם הוא צריך. וזה לעולם לא יהיה על חשבוננו. מי שמחזיק מרחב עושה זאת לאחר שלמד לשמור על הגבולות שלו, להפריד את סערות נפשו והתרחשויות חייו מהדרמות שמביא עימו המטופל. כך יש לי את היכולת ללוות אנשים בדרך לריפוי של עצמם, מבלי שהם יצטרכו להתחשב בצרכיי, לחשוב האם יעליבו אותי ולצמצם את אורם דווקא במקום אליו באו כדי ללמוד לזרוח.

אחד הלקוחות שלי נהג לומר: "אני לא מבין מה את עושה, אבל רק עם הנוכחות שלך אני מצליח להתקדם!" הוא אפילו התבייש, כי הרגיש שרק עם "בייביסיטר" לצידו, הדברים נעשים. השמרטפות הזו, היא מהותה של החזקת מרחב. לא ברור מה את עושה שם, אבל העבודה נעשית.

אנשים מיומנים נראים מבחוץ נטולי מאמץ. אחת המילים החביבות עלי באנגלית היא effortless. כשאנחנו לא מתאמצים, רפויי שרירים ורגועים, הסיכוי שנפגע באחרים הולך ופוחת. 

ולא שלא פגעתי באחרים. בכל הטעויות שביצעתי במהלך חיי המקצועיים, יכולתי לראות שחיי האישיים, על כאביהם והלחצים שבהם, חלחלו אל המרחב שהיה מיועד לאנשים שסמכו עלי. אנשים ששילמו לי עבור הידיעה שאהיה שם עבורם, אאמין בהם ואעזור להם לעבור את הדרך שלהם ללא הפרעות. חלק מהחזקת מרחב מיומנת היא התבונה העדינה שבין לשים את עצמך בצד, לפנות מתוך עצמך את כל מה שנדרש כדי להשאיר מקום לאחרים, לבין ההבנה שמה שאת עוברת בחייך האישיים תמיד משתקף בחוויותיהם של מי שמגיעים אליך. עבורי, חלק גדול מהחזקת המרחב עבור תלמידים ומטופלים, הוא ריפוי שנעשה אחרי לכתם של האנשים מהסדנה. אנשים יעבור דרך מופלאה, ואת תהיי אבן דרך בחייהם. לפעמים השינוי יתרחש זמן רב לאחר שהסתיימה נוכחותך בחייהם, ולעיתים תראי את זה מתרחש אל מול עינייך ברגע מופלא אחד.  כך או כך, אחד מסודות החזקת המרחב היא לאפשר לאדם שמולך לעבור את הדרך שלו מבלי להכניס את עצמך לשם, לכאביו ולהצלחותיו. גם אם לא יירשם קרדיט על שמך לעולם.

אבל זה אולי לפוסט אחר.

כשיצאתי ללוות לידות, תיק הדולה שלי היה יחסית קטן וריק. כלי העבודה העיקריים שלי היו זוג ידיים חמות, סבלנות, אמונה, חיוך ושמן תפוז.

שלווה היא העבודה הכי חשובה שעלינו לתרגל כשאנחנו רוצים להיות שם עבור אחרים.

טיפ מעשי:

שבו עם מישהו שאתם אוהבים. בת זוג או ילד או חבר או סבא שלכם.

הקשיבו למה שהם מספרים לכם, והשארו שקטים. שימו לב לדברים שעולים בכם בזמן שהאדם השני מדבר. בלי להגיב. עד שהם יסיימו מעצמם את מה שהם אומרים. במהלך הדיבור שלהם, תשימו לב שתעלה בכם מספר פעמים תחושת בהילות שמאיצה בכם לענות, להגיב, לתת עצה, להזדהות. רק שימו לב לכך והשארו שקטים. שימו לב לכל אותן פעמים בהן עזבתם את האדם שמולכם וריחפתם בראשכם למקום אחר. וחזרו בעדינות אל הדובר. אל ההקשבה שלכם אליו.
תרגיל למתקדמים: עשו את אותו הדבר אם אדם שאינכם אוהבים (: בהצלחה.

ומה קרה עם האיש הבודד?

אני מצאתי במהרה צוות שהיה מורכב מהגבר הכי חתיך בחדר, בעל דיבור שקט ועיניים טובות, ועוד נערה מתוקה. היינו שלישיה מושלמת ולא חסרנו דבר. כשראינו שהאיש הבודד נותר בבדידותו, החלפנו החתיך ואני מבטים והזמנו אותו לצוותנו. התרגול הקסום הפך למאתגר כשנוספה הצלע הרביעית, המסורבלת. הוא המשיך להיות מוזר, הוא המשיך להיות חסר טקט, הוא המשיך לא לתרגל כפי שהנחו אותנו. הוא כמעט והעיב על המקצב של התרגול, של חלוקת השלשות. אבל לרגע אחד, בעומק הסדנה, מצאתי נועם ויופי בלתי רגיל, נקי ושקט, וחשתי זכות לפגוש את נשמתו של אותו איש, שכל חייו מתנהל בתוך טבעת ההפרדה הבודדה שלו. 

אז האם אותה צעירה דקת גו ניסתה להתחמק מאחורי סיסמת "החזקת מרחב", או העניקה לנו ולאיש מתנה?

דצמבר היה חמוד

בנובמבר הפקתי והתחלתי לשווק קורס חדש שאעביר לנשים אודות כסף והצלחה ואיך להתנהל עם שני אלה גם בחיים לא נורמלים. ואז החיים הזכירו לי שאני תלמידה של מה שאני מלמדת והופ – שבועיים נמחקו לי מהחיים בצורה של טלטלה רגשית ומחלה פיזית שהתלוותה אליה.
מורה טובה צריכה to walk her talk,
אני שמלמדת איך להתנהל ולשגשג בחיים שאינם יציבים, נפלתי לתפקוד מינימלי לשבועיים שלמים. כשניסיתי לפעול בניגוד למה שהגוף והנפש שלי הודיעו לי, קמתי וחזרתי לעבודה לפני שהתהליך הפנימי שלי הסתיים, קיבלתי הזמנה בלתי עדינה מהיקום שעלי להרפות ולהתמסר. זרועות אימתניות שהשכיבו אותי במיטה למנוחה מלאה, אחרי שדפקתי סשן הקאות דמעות וכמעט עילפון באמצע פגישה עסקית בבית קפה.
כשאני מלמדת נשים על כתיבה וכסף, השיעור הראשון עוסק בחוכמת הבלוט ובמה שאני מכנה מבנה עסקי נפשי.
החיים החמודים שלי לימדו אותי איך לעבור אותם בדרך שאינה רגילה, מאד לא לינארית, ולעולם לא יציבה. חלק גדול מהריפוי וההצלחה שלי היה כשהבנתי שלעולם לא אהיה אשה מסודרת, "רגילה" מה שזה לא יהיה, ובעיקר לא אשה שעובדת לפי לוח משימות קבוע. השינוי בלתי נגמר הוא החיים שלי, יופיים ויצירתם.

מבנה עסקי נפשי – לתת לעצמך להראות לעצמך את הדרך.

הזכרתי לעצמי שוב את הטיצ'ינג המרכזי שלי – לוותר על מאבק ועל אשמה, כי אלה רק מכבידים על הצעדים שלך.
להסכים לשהות רגע, או חודש, במה שאת מרגישה ברגע זה.
לא לפחד לבהות.
לעצום עיניים. לפרוש איברים.
לשים לב מה קורה עכשיו.
להרגיש אותי.
לשמוע את התשובות מגיעות, בשקט ובמיוחד עבורי.
2019 לימדה אותי ללמד את הדבר הזה לנשים אחרות.
מפגשים לנשים שרוצות להגדיל את טווח התעופה שלהן, לפחד פחות, לשחרר חסמים רגשיים, עסקיים, יצירתיים. בעלות עסק, יזמיות, סטארטאפיסטיות, נשים עם רעיון שמתבשל ולא מצליח לצאת, נשים שיודעות שיש יותר אבל לא מוצאות את היותר הזה.

שתי סבתות היו לי. אחת היתה חומה ורחבה, עם עיניים בצבע זית. אחת היתה עם תלתלים בלונדיניים ועיני תכלת מלוכסנות. לאחת היו ציפורנים ארוכות, מטופחות, לשניה ידיים שריריות מעבודה.

אחת לימדה אותי לשבת כמו ליידי (קרסוליים משולבים ושתי ברכיים נוטות לאותו הצד), השניה טיפסה על עצי הפרי והיתה משליכה את פירותיהם למטה, אל הסל שביקשה ממני להחזיק.

אחת גדלה עם כסף, השניה גדלה עם דת.

האחת גרה בדירה עירונית, השניה בבית כפר עם חצר ענקית, אדמה אדומה.

בביתה של האחת, גזרתי לעצמי את הפוני במספרי תפירה קטנים, סבתא צחקה כשהתעוררה משנת הצהריים. בביתה של האחרת, חיכיתי לסבתא על השביל, עד שדמותה תתקרב, לבושה לבן, חוזרת ממשמרת התנדבות בבית החולים.

סבתא אחת לימדה אותי ובחנה אותי על מילים בעברית, סבתא אחת הפצירה בי לאכול.

כשהן היו נעלמות, כל אחת לחדריה, סבא אחד היה לוקח אותי לבקר את השכן שכתב ספרים. סבא אחד לקח אותי לבית הכנסת.

לסבתא אחת היתה גלידה שרבט במקפיא, לשניה היו גבישי סוכר בצנצנת.

ישבתי במטבחיהן, אצל האחת אהבתי לשחק במאזני המשקולת, אצל השניה בכלי התפירה.

האחת כתבה שירים, השניה קראה איתי ספרים.

עם האחת שיחקתי רמי קוב במרפסת, השניה לבשה את שמלת הבחוץ שלה ולקחה אותי לראות את האש והמים בכיכר דיזנגוף.

אחת קיבלה תארים באוניברסיטה, שם. השניה החביאה אקדח בשמלתה, בדרך לכאן.

מאחת למדתי לדבר אל הצמחים, מהשניה קיבלתי את גומות החן.

אני זוכרת את הקולות שלהן, את כפות ידיהן. מילים שאמרו לי, כל אחת במבטאה הזר שלה.

הסבתות שלי מתו מזמן. את העיניים וגומות החן אני רואה בפני ילדיי.

סודותיהן מתגלים לי בזמנם.

אספתי תארים והצמחתי גינה וילדים.

עזבתי את האדמה ויצאתי למצוא אותה בתוכי. אני עדיין מטפסת על עצים.

סבתות לא תמיד יודעות עד כמה הן נשארות בעולם זמן רב אחרי עזיבתן. כל אחת מהן ממלאת חלק בתוכי. ושתיהן יחד מלמדות אותי איך לשלב את כל החלקים שלי מבלי להתבייש. הן מלמדות אותי על כסף, צמיחה, כתיבה והקשבה.

ואיך ללמד נשים אחרות, להקשיב, לשלב את חלקיהן, לקרוא לסבתות הפנימיות שלהן ולהמציא משהו חדש בעולם.

זו יכולה להיות אישה שהחליטה להגיד מספיק, אני מפסיקה עם טיפולי הפוריות. אני רוצה את הגוף שלי ואת הבריאות שלי בחזרה. אני עוברת עם עצמי את האבל של התוצאות או חוסר התוצאות, אבל עכשיו קיבלתי החלטה להפסיק עם כל הטיפולים.
אשה יכולה להחליט לקום ולעזוב בית.
נשים מחליטות להתגרש, נשים מחליטות לעשות הפלה, לחזור בשאלה, להתמסר לאלוהים, נשים מחליטות הרבה החלטות שהן החלטות של בום.

והבום הזה לא מגיע בבום.

הוא כמו בלוט שנמצא שם בתוך הספלול שלו, הוא יכול להיות קשה מאד, יבש מאד, אבל הוא קיים שם בשקט. הוא צריך לספוג את כמות המים והשמש והאדמה הנכונים בשביל שהוא יבין שאפשר להתחיל לנבוט. ואז, כלפי חוץ, זה נראה כאילו אשה קצת מטורללת מחליטה החלטה לא ברורה. אפילו החלטה קטנטנה. אנחנו נשים שמקבלות החלטות מאד מוזרות לסביבה שלנו, אבל יש איזה גרעין בפנים שיודע, הלב יודע, הבלוט הזה ששוכב שם בשקט ויכול לשרוד שנים, פשוט להיות מונח. אבל ברגע שמתקבלת החלטה והלב מתחיל לפעום, כל בלוט כזה יכול לגדול ולהפוך להיות עץ אלון גם של 200 שנה.

אני אשה אקלקטית שחיה בעולם לינארי. לקח לי הרבה שנים ללמוד איך לזהות את המקצב הפרטי שלי ואיך להתאים את דרך העבודה שלי ואת התנהלות חיי אל המצב הנפשי הרגשי המשתנה תדיר. קיבלתי לא מעט החלטות עם חוכמת הבלוט הזו, ובניתי לעצמי מבנה עסקי נפשי שיתאים בדיוק אלי.

21 דברים שלא ידעתי בגיל 20

1. את כל כך יפה. עם הזמן שיתפנה לך ללא שנאה עצמית, תוכלי לעשות מלא מלא דברים כיפיים! אל תתחבאי ממצלמות או מהחיים.
2. לא כל מי שנחמד אליך עומד לפגוע בך.
3. לא כל הצעת עזרה היא זלזול בכוחותיך.
4. אם לא נעים לך, תגידי.
5. אם את רוצה משהו, תבקשי.
6. בסופי שבוע, תנוחי. את לא יודעת כמה מהר לא יהיו לך שבתות פנויות.
7. בכלל, יום אחד תהיי כל כך עמוסה שתצחקי על כמה הרגשת עסוקה כשעבדת ולמדת ובנית זוגיות. זה חמוד.
8. מינוס בבנק זו לא אופציה כלכלית טובה. אם אין מאיפה לשלם, לא קונים.
9. אפשר להתחתן בלי הרבנות.
10. אפשר לאהוב ולחיות יחד בלי להתחתן.
11. לתכנן את האירוע, הקייטרינג, המוזיקה, הברכות, הבגדים, בועות הסבון שחברות שלך ינשפו בחופה, צבע המפיות, ההזמנה ששניכם תעצבו בקפידה, כל אלו מסתיימים בערב אחד של שכרות וספירת הצ׳קים. השקיעי את אותה מידת אכפתיות בחיים שלכם שמתחילים כעת. תבני את שפת הרגש של שניכם מידי יום ושעה, כאילו היו מפיות כתומות ואיטרובלים זהובים במרכז שולחן החתונה. בחרי מדי יום מחדש את השיר שילווה אתכם היום.
12. בקרוב מאד את עומדת להכיר את שלושת האנשים החכמים ביותר, היפים ביותר ומאירי הדרך שלך לחיים שלמים. וכל מה שתעשי מעתה ועד הנצח יהיה בשבילם ובזכותם. הם עומדים ללמד אותך על אהבה. תשתדלי לא להפריע.
13. אפשר ללדת בלי בית חולים. בעונג.
14. אפשר ללדת גם בלי מיילדת.
15. בבקשה תשארי במיטה אחרי לידות ופשוט תנוחי, הימים שעוד נכונו לך יגיעו, ולך יש תינוקות ולב ורצפת אגן לשמור עליהם.
16. תאכלי טוב ותשני טוב.
17. תקשיבי למוזיקה שלך, תקראי את הספרים שלך.
18. תכתבי יותר.
19. אם נדמה לך שזה קרה, זה קרה. את יכולה להאמין לי עכשיו או שאת יכולה להתווכח עם הבטן שלך עוד כמה שנים. יום אחד את והבטן והלב תפעלו יחדיו וזה יהיה מופלא.
20. תנשמי. אהובה, עצרי רגע, תנשמי בבקשה.
21. את יודעת בדיוק מה את רוצה. גם עוד עשרים שנה, את תקראי ברשימות שלך ותפתיעי את עצמך כי תמיד תמיד ידעת. עוד מעט הכל יתחיל להתחבר. שתיים שלוש מערבולות יגלו לך את הזימים ואת הכנפיים שלך. את יודעת.

11 דברים שלא ידעתי בגיל 30

1. כסף זה דבר מרתק, מופלא ומרגש! למדי עליו כמה שיותר.
2. החברות שלך הן אלו שיהיו איתך לנצח. אין כוח טבע גדול מזה. לפעמים לא תספיקו להתראות, לפעמים החיים יקחו אתכן לכל מיני כיוונים, אבל החברות שלך ואת זה כח טבע.
3. ערק זה דווקא טעים.
4. וסודה!
5. ומה עם הסקס!
6. אל תכעסי עלי, אבל כל מה שעברת בחיים האלה קרה מסיבה טובה. בסדר, יודעת מה, אם את רוצה להתעצבן תתעצבני אבל תכף תגלי את זה בעצמך.
7. כששואלים לשלומך, עני בכנות. מי שלא יוכל לעמוד בתשובה, אינו ראוי להיות חלק מחייך.
8. לא צריך לריב עם כולם כל הזמן, ולא צריך לוותר כל כך הרבה. למדי לומר לעצמך Whatever ותעמדי על שלך.
9. את לא משוגעת.
10. אשה לא מחלישה אשה אחרת. אם גבר מטנף על האקסית שלו בפניך, חוק טבע קובע שהוא תמיד ידבר גם עליך כך עם הבאה בתור. אל תשתפי פעולה.
11. את יכולה ואת תצליחי. תמשיכי.

משהו אחד שלא ידעתי בגיל 40

איזו נחת זה לא לדעת כלום. פשוט מאום. עכשיו, החיים יכולים להתחיל.

ארבעים ואחד דברים לגיל 41.

אל תתנצלי

לפני מיליון פחות כמה שנים, התחלתי להנחות סדנאות כתיבה, אז זה היה משולב עם ליווי לידה, ושני הדברים קשורים זה בזה, כי את כותבת כמו שאת יולדת וכמו שאת חיה.
נכתבו אצלי אז כמה כללי כתיבה, שמלווים עד היום כל מפגש וכל סדנה, ונכנסו גם כחוקים כתובים במדריכי הכתיבה המקוונים. יש נשים שמשתתפות בסדנאות שלי מזה שנים, ומזכירות לי כשאני מפספסת איזה כלל.
אחד מהכללים, זה שהכי קשה לעמוד בו, הוא "אסור להתנצל".
זה השלב שבו אני נהיית קשוחה מאד ואוסרת על משתתפי הסדנה להתנצל. מובילה אותם להיות בדיוק מי שהם באותו הרגע, ללא הכנות, ללא עריכה והגהה. כי טיוטה ראשונה היא אותנטית וכשאנחנו אותנטים אנחנו תמיד יפים. בלידה ובמרחב טיפולי ובמרחב כתיבה – הדבר שאני הכי מקפידה עליו הוא ליצור מרחב בטוח ונעים. נטול שיפוט.
יש כבר טקסט שהרגע נכתב, טרי ורך במחברת, ומי שכתבו אותו מאד רוצים לדבר ולהקריא בקול רם. אבל קודם עולה צורך בהגנה עצמית. כי טקסט שנכתב הרגע לעולם לא יצא כמו שחשבתי, כמו שתכננתי, ואולי אשעמם את השומעים, ואולי אני סתם תופסת יותר מדי מקום, ואם יצאתי סתומה וכתבתי הכי גרוע שיש או שלא עמדתי בתנאי התרגיל, אז עדיף שאחסוך לעצמי פדיחה ואכין את שומעיי מראש.

don't be short, belong

יש משהו מאד נדיב ומרחיב לב בלהעניק את מילותיך לאחרים. אני רואה אנשים עדינים ויפים, שיכולים להתנצל "סליחה על החפירה" בסיום של הודעת ווטסאפ קצרצרה. ואינם מודעים לאור שלהם, לנתינה שלהם. דווקא הסיומת המתנצלת יכולה להיות זו שמעיקה קצת על מי שנמצא בצד המקבל. כי כשנתת לי משהו, עוד בטרם הספקתי לקבל אותו, כבר קיבלתי לידיי בקשה סמויה – תרגיעי אותי, שלא הייתי יותר מדי, שלא חפרתי, שעשיתי נכון.
אנחנו עושים את זה בכל מערכת יחסים וצורת תקשורת. חשבו אם כמו שאתם כותבים (או מקריאים) ככה אתם חיים. כמה הכנה אתם עושים לפני שאתם שמים את עצמכם במרכז? כמה אתם שמים על סביבתכם כדי להגן על עצמכם מפני פגיעה?

״אין סיכוי שהוא יצליח לרדת משם״ אשר כיווץ את ראשו בין כתפיו ומצמץ לעבר השמיים.
סשה דילג בין ענפי עץ האלון, וניצל את הצמרת כדי לעבור אל גג הבית.
״ברור שהוא יירד משם״ גלגלתי עיניים לעברו, ״אם עלה, יצליח לרדת״.
״אני לא רואה את זה קורה. ואיך עכשיו נביא סולם, נחלץ אותו, ואם הוא ייפול?״ בכל פעם שאשר הגיע לבקר, היו לו תהיות מלאות ספק, יאוש ודאגה. עוד באירופה הוא היה סקפטי.
כמה קטן אמונה אתה יכול להיות, אשר?
סשה היה חתול לבן, שהגיע אל חצרנו בשנת 1990, עם העליה הגדולה מברית המועצות. ומכאן שמו.
מעצם חתוליותו, היה לי ברור שאם טיפס עד לגג (כפי שהוא מטפס כל יום, גם כשאשר ואני לא יושבים בחצר ומתבוננים בו), הוא גם ירד ממנו.
״אני אשה מאמינה״, אמרתי, מצלה על מצחי בכף יד פרושה. ״חתולים עולים, יורדים״.
״מה את מקשקשת״, כעס עלי אשר, ״אני מכיר את ההורים שלך, לא ראיתי אנשים יותר חילוניים מהם בחיים שלי. פרומיל אמונה את לא ספגת״.

על אמונה, תקווה והצלחה.

אמונה לא קשורה לדת או לאלוהים. אמונה היא אופטימיות, תקווה, היא להסכים לראות שבכל רגע של המציאות, יש מספר אפשרויות, כמה נקודות מוצא, כמה שבילים להגיע אל התוצאה. אמונה היא להסכים ללכת בשביל, גם אם אינך יודעת את התוצאה.
להאמין שהשמש תזרח ותשקע גם מחר, כי ככה היא עושה הרבה לפני שאת והסקפטיות שלך נולדתן. כמו שחתולים תמיד יורדים מהעץ שהם טיפסו עליו. כמו שכלבים תמיד שמחים לקראתך ואוהבים, כי הם כלבים.
וגם אם טיפסת על עץ גבוה מדי, ואת לא מצליחה לרדת ממנו, זכרי את רבי נחמן, שהיה תלמידו המסור של אהוד בנאי והרבה לצטט אותו: ״אִם אַתָּה מַאֲמִין, שֶׁיְּכוֹלִין לְקַלְקֵל, תַּאֲמִין שֶׁיְּכוֹלִין לְתַקֵּן.״
כשתהיה לך אמונה בחוקי הטבע הבסיסיים, תהיה לך אמונה בעצמך. כל יום קצת.
וזה וואלה לא פשוט וקל כלל וכלל. צריך לחזק ולתחזק את שריר האמונה. לא נולדתי אופטימית ולא גדלתי שמחה ומלאת תקווה. להפך, חגגתי על דכאון קליני שנים רבות. אז איך מתחילים להאמין?
אצל ימימה למדתי את הכרת הטוב. כל מורה רוחני, מאמן, פסיכולוגית ומטפל רגשי ילמדו אותך אודות הכרת תודה. לראות את הרגעים הפיצפונים, המיקרוסקופיים, שבהם יש טוב, יש תקווה, יש התפתחות של משהו חדש, צמיחה מרגשת. מי שלמדה מדיטציה מכל סוג שהיא, יודעת: זה מתחיל בשבריר שניה יחיד של שקט. בהתחלה את מרגישה כל כך הרבה רעש, ואי נוחות, ואני שונאת יוגה תביאו לי לזוז יותר, ואני לא מסתדרת עם מדיטציה זה מעצבן אותי, אבל פתאום יש רגע אחד קטון, של שלווה, של הנני, של בהירות. של אמונה.
במשך שנים היה לי מודבק לדלת הארון של חדר השינה דף שכתובה בו הכותרת ״תודה על״ ומתחתיה שורות ריקות ממוספרות. כדי שלפני השינה ואיך שאני מתעוררת, אראה ואזכור לעשות לעצמי בלב רשימה של הדברים הטובים שיש לי בחיים.
הכרת הטוב, הכרת תודה, מה יצא? טוב תודה.
כל יום, שימי לב לחמישה דברים שתוכלי להכיר בטוב ולהודות עליהם. וכשאת מרגישה שאין שום דבר טבו להודות עליו, תודי על האוויר שאת נושמת, על המים בברז, על המיטה שאת ישנה בה, כל דבר פיצפון.
רוצה דף שיעזור לסשה הפנימי שלך לרדת מהעץ? ירגיע את ספקותיו של האשר הפנימי? ישיב לחייך אמונה ותקווה?
מלאי את הטופס הזה וקבלי דף "טוב תודה" להורדה מיידית.

כתיבה היא העיסוק העיקרי שלי מאז גיל ארבע. בכל פעם שניסיתי לעשות משהו אחר, הכתיבה אמרה לי, עזבי את יודעת שאני הפרנסה והשליחות שלך.
אני מוציאה אנשים לקסמים שלהם כבר הרבה שנים. גם בתקופות הכי איומות שלי, ואלוהים ומטפלים וחברות שלי יודעים כמה איומות תקופות יכולות להיות, צפיתי מהצד באנשים שליוויתי, בהריון, בלידה, בעסקים ובכתיבה, פורשים כנפיים ועפים על הקסמים שעזרתי להם למצוא בתוך עצמם.
היו שנים שהבית והחיים לקחו אותי אליהם עמוק עמוק, ולא יצאתי אל השליחות שלי והקסמים חיכו.
כשהתחלתי להיות עסוקה בלהתגרש, כל מיני בעיות רפואיות שלי החלו להרפא מעצמן, וסדנאות כתיבה החלו לקרות מחדש, קצת שונות, יותר מעזות, כמוני.
יש לי תלמידות שכותבות אצלי מאז הסדנה הראשונה שהעברתי. הייתי אז בהריון ובצפון הארץ והיום אני אמא למתבגרים ובתל אביב ועדיין דולה של מילים, מביטה באנשים מהצד עפים אל הקסמים שלהם ועוד משלמים לי על זה.

אני ממש אוהבת את העבודה שלי.

לקראת סוף התקופה הזו, שלוש שנים של להתגרש, קרו ביום אחד כמה דברים מוזרים, שאפשר לכנות אותם בפשטות – כאפות של החיים. זה הלך ככה:
קודם כל עשיתי ממוגרפיה. שזה דבר מאד לא נעים, לא משנה כמה הצוות באסותא היו מקסימות ורגישות. זה חרא של דבר, מכשיר איום ונורא שהומצא על ידי אדם ללא שדיים, בטוח. (הממוגרפיה יצאה תקינה, השבח לציצים שלי).
ערב לפני, אהובי שבר את ליבי ועזב. (מאז הוא חזר, השבח ללב הענק שלו).
תכף אחרי הבדיקה, בעודי שותה קפה עם חבר טוב ומתאוששת, קיבלתי סמס מבעלת הדירה אליה עברתי 9 חודשים קודם לכן בלבד: יש לי 3 חודשים לפנות את הדירה מסיבות שלא קשורות אלי.
אוקיי.

ישבתי בקפה המחורבן עם חברי הטוב, ובחנתי את המצב:
אני תכף בת 40, הלב שלי שבור פעמיים בו זמנית, הציצי שלי כואב, אין לי בית, אין לי כסף ואין לי גט.
יש לי שלושה ילדים באמת מקסימים, יש לי רשת של חברים שנמצאים שם עבורי, ויש לי רק ברירה אחת, והיא – להצליח. 
חזרתי הביתה ותליתי פתק מעל שולחן הכתיבה שלי. כתבתי בו את תאריך סיום חוזה הדירה ואת המטרות שיש לי להשיג תוך שלושה חודשים בלבד: ״גט, בית, עסק, 40.״

40 יגיע לבד, לא משנה מה נעשה. העסק כבר רץ ומקסים את קסמיו. נותרו לי שני דברים – גט שלא קרה כבר שלוש שנים, ובית חדש, שיהיה בית אמיתי לילדים שלי ולי, ושיהיה בו מקום לאירוח, שהוא חלק גדול מהפרנסה שלי, ולקליניקה נפרדת שתוכל לתת פרטיות למטופלים וללקוחות שלי והכנסה נוספת. התכנון שלי בפתק הזה היה – תוך שלושה חודשים אני גרושה רשמית, עם בית שעונה על כל צרכי משפחתי, וביומולדת 40 אחגוג בו מסיבת יום הולדת שתהיה גם חנוכת בית וגם חגיגת גט. חגיגט.

אני לא יודעת לגמרי לומר איך זה קרה, 
אבל תוך חודש רקדתי בשמלה צהובה על מדרגות הרבנות עם גיטי המתוקה בידי, והריני מותרת לכל אדם שאני אבחר להתיר לעצמי אותו.
העסק שלי הלך והתבהר והתבסס ולקוחות חדשים פשוט צלצלו וביקשו שאקח מהם כבר כסף ונתחיל לעבוד יחד.
40, כאמור, יגיע תכף, מה נעשה לו.
נותר הבית. ולא מצאנו זה את זו. הימים התחילו להתקרב לתאריך היעד שלי, לרגעים נלחצתי (שזה, בדרך חמודה, הניסוח שלי ל: שכבתי ערה לחלוטין לילות שלמים כשהדאגות שלי יושבות לידי על הכרית וחופרות לי הטפות ואיומים), ואז נזכרתי שזה מה שהצבתי לעצמי ולעולם, אז תכף זה יקרה. עוזר לנשום ברגעים כאלה.
כמעט ברגע האחרון הוא הגיע, הבית החדש שלנו. הוא די חובב דרמות ואוהב הכל בגדול ועם אפקטים מיוחדים וסצנות מתח לא פשוטות.

כמעט ברגע האחרון הוא הגיע, הבית החדש שלנו. הוא די חובב דרמות ואוהב הכל בגדול ועם אפקטים מיוחדים וסצנות מתח לא פשוטות.
האם אכן לא ידעתי לומר איך זה קרה? עמוק בפנים אנחנו יודעות בדיוק איך אנחנו מכשפות את העולם.
האין ברירה פתחה לי ראיה להרבה ברירות חדשות.
בפרקים הבאים תוכלו לקרוא על קיצורי זמן, בריאת מציאות, השגת יעדים וכישופי חיים פרקטיים.

לילה, או שכבר בוקר, שעה כזו שכבר לא ברור אם התחיל היום החדש (אחכה עוד קצת במיטה, עד שיתחילו הציפורים) או שאני אמורה עוד לישון שנת לילה (ואז אפול לשינה מעולה, חצי שעה לפני השעון אוף). שוב העיניים נפקחו מעצמן באיןשעהכזו לפנות בוקר. מנסה להבין מה בדיוק הביא את המח שלי להתעורר בסבבה שלו בשעה החשאית הזו (בהתחשב בעובדה שאין כבר תינוקות שמבקשים אותי בלילה, להפך, אני מעירה אותם בשבע לפנות בוקר ומקבלת מרד נעורים עצבני). זה שוב הן, יושבות לי על הכרית ומקרקרות. זו השעה שלהן: מחשבות, זכרונות, דאגות, חרדות, חישובים ומטחנות.
הפסולת של התודעה שלך היא זו שתוקעת אותך במקום, ממחזרת אותך עם אותן טעויות, שותלת אותך עם אותם פחדים. הזבל הזה, שעולה ממעמקים בשעות הכי שקטות ומוגנות שלך, מעלה שוב ושוב את העבר, מפחיד עוד ועוד מפני העתיד. העבר כבר לא קיים. העתיד טרם התרחש.
נשאר ההווה. מה עושים איתו? איך חיים בו ומנקים את אשליית הזמנים האחרים, אלה שכבר אינם ואלה שעוד לא התרחשו? כפי שלימדה מורתי האהובה לימימה: ״העבר עבר, העתיד עדיין, וההווה כהרף עין״.

אבל הנפש והרגשות שלי הן לא קרטוני מיץ, איך אני ממחזרת אותן? מחשבות עבר, כמו פסולת, ניתן להחליט כיצד לעשות בהן שימוש. פעם היה כתוב על פחי המיחזור הסלוגן "טרוף לא למחזר". אז מה ההבדל בין לחזור שוב ושוב על אותו הזבל לבין למחזר אותו?

מיחזור זו בחירה לשמור את העבר, לא להתעלם ממנו או להדחיק אותו, אך ללמוד איך לעשות בו שימוש נבון יותר, מתאים יותר לצרכינו ולמי שאנו כיום. הפרדה, שימוש חוזר בחומר הישן בדרכים יצירתיות. קופסאות בעלות צורה מוכרת, ידועה מראש וברורה, שוברות את מסגרתן, משנות פניהן, מציגות אופציה חדשה תחת הישנה הקיימת. כמו חידוש רהיטים, אפשר למצוא כיסא מרוט נטוש בשולי השוק, ולעשות ממנו נסיך מרופד ומפונפן. הרווח של שניכם – הכסא והישבן שלך.

כשהזבל בראש מתחיל להיערם, והמחשבות נטחנות ללא כל פתח יציאה ואוורור, זה מחניק. בהחלט טרוף לא למחזר. יודעת איך עושים קומפוסט? הזהב שמעשיר את האדמה ועוזר לצמחים לשגשג ולצמוח פוריים, עשירים, בריאים ויפים? מזבל. מפסולת מתכלה. מקקי! הדרך הנכונה להפוך זבל לקומפוסט היא על ידי מינון נכון של אוויר, חומר יבש (זה שמתייבש, דוהה, מתפורר) וחומר רטוב (זה שנהיה מסריח כשאינו מטופל). יחדיו הם מבצעים תהליך של פירוק והרכבה מחדש, עד הפיכתם לדשן אורגני, סופר איכותי ובריא לקרקע שלנו. זה ההבדל בין רקוב לפורה.

תראו את חיפושית הזבל. הנה יצורה שיודעת איך לנהל את השיט שלה. היא משתמשת בזבל (מילה יפה לאת יודעת מה), מכדררת אותו למשהו אסתטי ונח לשינוע, ומייצרת בתוכו את הדור הבא. בתוך כדורי הזבל שהחיפושיות הללו מגלגלות, מסתתרת לה הס פן תעיר, שם היא נמצאת באינקובציה המושלמת עבורה – חושך, הזנה, הגנה.
ואת כל המלאכה הזו עושות חיפושיות הזבל תוך כדי ריקוד! חוקרת שבדית גילתה שזוהי דרכה של חיפושית הזבל לחשב מסלול מחדש. היא עוצרת רגע, עושה ריקוד קטן, שעוזר לה להתאפס, להתמצא ולאזן את השיט שהיא אחראית עליו.
אז הן גם טובות לבני האדם, לסביבה ולחקלאות, כי הן מפחיתות את הזבל שנשאר על פני האדמה ומושך זבובים, ממחזרות אותו על ידי קבירתו ואכילתו, גם תורמות להמשך הדורות, וגם חיות בשמחה וריקודים.

אז איך לקמפסט מחשבות?

כווני שעון ל 15 דקות טיימר, שבי וכתבי את כל הזבל. הכל הכל הכל, מה שהיה ומה שהרגיז ומה שכואב מאז ומה שמפחיד כל כך שיקרה וכמה כביסה יש לעשות ולאן כל זה הולך, רבע שעה של פסולת מח, כתבי הכל ללא עצירה וללא שיפוט (אף אחד לא יקרא את זה לעולם).
עכשיו אפשר להתחיל למיין. קחי עוד רבע שעה לעשות חלוקה לעבר הווה עתיד:
טושים זה הכי כיף. סמני בצבע אחד כל מה ששייך לעבר. סמני בצבע שני את מה שלא קיים במציאות בכלל (בדרך כלל כל מה שמטריד אותנו לגבי העתיד, הוא לא מציאותי). סמני בצבע שלישי את מה שקורה עכשיו.
את יכולה למצוא דרכים נוספות למיון ומיחזור: סמני בצבע אחד מה ששייך לך ולעולך. בצבע אחר סמני את כל מה שאינו שייך לך. מדהים לגלות כמה מהמשאבים שלנו אנחנו מכלים על חיים של אחרים.
אחרי שמיינת בצבעים, תוכלי לראות די בקלות דברים רבים שאפשר להפרד מהם בקלות. כשעושים הפרדה, קל יותר לשים לב למה שמיותר.
אפשר לעשות רשימה חדשה ונקייה של הדברים שניתנים לתיקון, או למיחזור.
אפשר להוציא רשימה של דברים שניתנים להעברה הלאה. מישהו שיכול לדאוג להם במקומך.
לאחר שעשית מיון והפרדה, תראי שהזבל שלך הצטמצם למדי. ונותר לך ממנו חומר שאיתו תוכלי להכין דשן נפלא.

כל מה שעברנו, רע או טוב, משמש אותנו היום. לפעמים קשה להפרד. קחי את הפנאי להתאבל, עד שיגיע הזמן והנכונות לקמפסט. ותראי שהכל מתגמד – ערימת זבל מסריחה של שנה שלמה מסתכמת בליטרים בודדים של דשן – זהב טהור עבור פוריות האדמה שלנו. הצמחים הרכים שברצוננו להצמיח ולטפח בשנה שתבוא, מקבלים אחלה דרבון והזנה. בדרך זו, לא תחריבי עולם ישן עדי יסוד, אלא תעשי שימוש יצירתי ביסודות שלך. בתעוזה, ביופי ובאמונה שקיימים בך, הרבה לפני שהזבל התחיל להיערם.
והדבר האחרון והחשוב ביותר – זכרי להשאר בענווה – אין לנו שליטה על תהליכי ריקבון ופריחה. אין לנו שליטה על הטבע ועל מה שיתרחש בחיינו. ובדרך כלל אין לנו שליטה על מה שאירע בעבר. סיימי עם האשמה, הבושה והפחד. הפכי אותם לדשן עבור העתיד שלך.

הגיג שנולד בט"ו בשבט, לפני עשר שנים, כשישבתי במיטה וחיכיתי ללידתו של בני השלישי. הוא דווקא חיכה וחיכה, טובישבט חלף, היו גם בחירות באותו השבוע. התגלגלתי אל הקלפי שבמזכירות המושב, לממש את זכותי האזרחית. בחרתי מה שבחרתי. גם לפני עשור זה לא עזר. נעמדתי במלוא פילפילותי על מדרגות המזכירות, בחולצה ענקית וירוקה והכרזתי לבעלי: ״למען עתיד ילדינו!״