יום בשבוע אני מלמדת כתיבה במרכז רפואי למתמודדי נפש.
אתמול, אחרי שנסתיים השיעור של אחת הקבוצות, מ׳ שאני קוראת לו, לשמחתו, המשורר, נשאר לשבת ליד השולחן בעודי אוספת את הדברים לתיק בד גדול, בדרך למחלקה הבאה.
הוא עוצם עיניים ושר ״You drink your coffee״
ואני משלימה אותו ״and I sip my tea״ ואנחנו מזמזמים ביחד את הייזל אוקונר.
״מת על סקסופון, מת על שירים עם סקסופון. year of the cat, אל סטיוארט, מכירה?״
מכירה, אני עונה לו, אבל לא זוכרת סקסופון.
״מה קרה לך, אחד השירים המדהימים עם סקסופון, אם היה לי הייתי משמיע לך עכשיו״. בזמן שהוא מדבר, אני מחפשת אותו ביוטוב, ולוחצת פליי. שתי פרסומות והצלילים מתחילים.
חבר של מ׳, שמותר לו לצאת מעבר לשער אל הקיוסק, הביא לו מגנום לבן. מ׳ מבסוט, מקלף את עטיפת הארטיק, מציע לי ״ביס לפני שאני מתחיל״ ואנחנו מקשיבים לשיר.
לא שומעת סקסופון, אני אומרת לו. קלידים, בס, כלי הקשה.
חכי, הוא אומר לי, אני אסמן לך מתי.
אנחנו יושבים בשתיקה ומאזינים. שיר ארוך ביחס לשירים של היום. בפעם הראשונה אני מאזינה לשיר הזה, רק לאינסטרומנליות שלו. כלי קשת, גיטרה חשמלית, איזה עושר ושכבות של מלא כלי נגינה, של מקצב לא צפוי, של הקול הגבוה של אל סטיוארט עם המבטא המדליק. ההמתנה לסקסופון הופכת לעונג של צלילים ופצ׳ולי.
והנה הסקסופון צרוד ונוגע ללב. מ׳ מתמוגג. קולטת כמה רבדים?
מסיים את המגנום, יש לו טיפת גלידה קטנה על הסנטר.
תאמיני לי, כל המוזיקאים והאמנים והמשוררים, היו חולי נפש, בחיי.
יוצא מהחדר.
אני נשארת להאזין לשיר עד סופו.
ממשיכה למחלקה הבאה.
קחו 6 דקות ורק תאזינו, בדרך לסקסופון תגלו קסם.