- הכאב מתוק העונג הוא מר:
אני בוכה בכל פעם שאני שומעת את ריקי גל שרה. לא יודעת למה. מעולם לא הייתי מעריצה שלה והיא לא היתה ברשימת המוזיקאים שמרגשים אותי. אבל פעם אחת נסענו, בעלי דאז ואני, להופעה אינטימית שלה בחמדת ימים, מקום מרגש בפני עצמו. באותה תקופה חייתי עם דכאון לא מטופל, היו לי המון ילדים קטנים והייתי עצובה ומבולבלת מאד. ההופעה היתה על במה קטנטנה והקהל ישב סביב שולחנות. מסיבה כלשהי, ברגע שהיא עלתה אל הבמה, משהו בי נשבר וליבי יצא אליה. עוד לפני שהחלה לשיר. בהופעה היא דיברה וסיפרה הרבה, במתיקות נוגעת ללב ובחוכמה רבה, על החיים שלה, האהבות שלה ועל חיי יצירה, עצב ויופי, ואני לא הפסקתי להתייפח. קמתי לבכות בשירותים, חזרתי לשולחן ובכיתי, עד שאנשים שישבו בסביבתנו שאלו אם אפשר לעזור. מאז, בכל פעם שמתנגן שיר של ריקי גל, אני בוכה. - יש לי חיבה עזה לקשישים עם שפם עבות. ולכפות ידיים של קשישים.
- למדתי לרכב על אופניים בגיל 34. אני עדיין לא יודעת לקפוץ קפיצת ראש. אולי יום אחד עוד אלמד לפצח גרעינים נכון.
- מצד שני – אני נוהגת עם גיר ידני. יכולה לחנות בכל מרווח תל אביבי בלתי אפשרי, וכמו כל מי שגדל בטבעון – אלופה בזינוק בעליה ברוורס בחושך בסיבוב בחד סטרי על אבנים משתלבות ובלוטים פזורים.
- יש לי פזילה קלה מינקות. כשהייתי בתיכון גיליתי, לקול צחוקן עד בריחת פיפי של החברות שלי, שאנשים אחרים לא רואים את האף שלהם כל הזמן. אני רואה את האף שלי ואת הריסים של עצמי. כל הזמן. טוב אולי זה גם בזכות גודלו של האף.
תת עובדה שיתכן וקשורה באופן פרוידיאני כלשהו: אני נמשכת לגברים עם אף עקום.
- יש לי לקות שמיעה, מה שביחד עם הפרעת קשב חמורה וחיים בפוסט טראומה, הופך אותי לאשה שחיה בבועה עמומה. לפעמים אנשים מבינים שאני פשוט סנובית, האמת היא שאני לא שומעת או שמה לב למה שמתרחש סביבי חצי מהזמן.
- אני אוכלת הכי לאט בעולם. הכי. לאט. בעולם.
באופן כללי, אני עושה את רוב הדברים לאט מאד. - אני מחבקת עצים, מטפסת על עצים ויודעת לאתר עצים שווים לטיפוס ולחיבוק. (ולמי ששאלה אותי למה הבלוט – ככה). אני מרגישה את האנרגיה של עצים, כמו שמחבקים אדם ומרגישים את חום הגוף שלו או את האנרגיה שמקיפה אותו.
- ילדתי בבית את שני ילדיי הצעירים, ואת הבכור ילדתי בבית חולים ללא אמצעים משככים. בלידה האחרונה, המיילדת אמנם נכחה בבית, אבל ישבה בחדר השני והקשיבה בנחת בעודי יולדת את בני. הנקתי במצטבר קרוב לארבע שנים.
- יותר רוחניקית מזה? אני נצר למשפחת מכשפות. סבא שלי, שנפטר לפני שלושים שנה, הוא אחד המלווים הרוחניים שלי. סבתא שלי נהגה לצלצל אלינו הביתה ולהגיד – לילד יש חום – מבלי שאמא שלי היתה צריכה לספר לה. כשהבן שלי היה קטן, הוא טען שאני קוראת לו את המחשבות מתוך הראש שלו.
וכך יכולה להתחיל שיחה נורמלית לחלוטין ביני לבין אמא שלי: ״הי בתי, איך ישנת?״ ״ישנתי טוב, אבל למה כעסת עלי כל כך בחלום?״
כשגדלתי חשבתי שזה רגיל, אחר כך חשבתי שזה ממש מוזר, והיום אני מתמסרת לזה באופן מלא ומשתמשת בכוחות האלה לריפוי של עצמי ושל מטופלים.